????  ?????

 

סעודת הבראה ומזונם של האבלים

סעודה ראשונה אין האבל אוכל משלו, אלא שכניו מביאים לו סעודת הבראה אחרי חזרתו מבית הקברות לביתו. בסעודה זו אוכלים ביצים קשות, לחם ויין. יש האוכלים גם עדשים.

קרובים או ידידים מאכילים את האבלים בסעודת ההבראה. את הלחם מגישים לאבל ביד, לתוך ידו, וכן נותנים לו את 'מאכל האבלים' – ביצה קשה.

במשך כל ימי השבעה שולחים אוכל לבית האבלים כדי שיהיו פנויים מן הדאגה לאוכל, ושולחים גם לעשירים, גם לעניים, בלי להבדיל ביניהם, כדי שלא לבייש את העניים שזקוקים לתמיכה זאת כשלמפרנס המשפחה אסור לצאת ולהרוויח כדי מחיתו.

בברכת המזון בכל שבעת ימי האבלות, בברכת 'רחם ה' אלקינו', בגמר אמירת 'ולא נכלם לעולם ועד' (בשבת אחר גמר 'רצה'), במקום להמשיך באמירת 'ובנה ירושלים', אומרים האבלים את הנוסח הזה: נַחֵם יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָאֲבֵלִים הַמִּתְאַבְּלִים בָּאֵבֶל הַזֶּה, נַחֲמֵם מֵאֶבְלָם וְשַׂמְּחֵם מִיְּגוֹנָם, כָּאָמוּר כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֵנוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחֲמוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְנַחֵם צִיּוֹן בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם. אָמֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאַל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, בּוֹרְאֵנוּ, גֹאֲלֵנוּ, קְדוֹשֵׁנוּ, קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, הַמֶּלֶךְ הַחַי, הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אֵל אֱמֶת, דַּיָּן אֱמֶת, שׁוֹפֵט צֶדֶק, לֹקֵח נְפָשׁוֹת בְּמִשְׁפָּט, שַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, וַאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וַעֲבָדָיו. וְעַל הַכֹּל אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרֲכוֹ. גֹּדֵר פִּרְצוֹת יִשְׂרָאֵל הוּא יִגְדֹּר אֶת הַפִּרְצָה הַזֹּאת מֵעָלֵינוּ (אם אחר מברך יוסיף: וּמֵעַל הָאָבֵל הַזֶּה) לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים וְכָל טוֹב וּמִכָּל טוֹב אַל יְחַסְּרֵנוּ:

נהגו בכמה קהילות לשלוח לכל בית אבלים, שתי קופות סגורות. הקופה האחת, בה נתון המפתח, מכילה את סכום הכסף שעשוי לספק את צרכי הבית בימי השבעה. הקופה השניה מכילה את הכסף שנאסף בימי השבעה בבית האבל, על ידי המנחמים והמתפללים עמו. לשתי הקופות צורף מכתב בו נתבקש האבל לקחת מהסכום הנתון בקופה הראשונה, במידה וזקוק הוא לכך. אם אינו זקוק לכסף, הוא מתבקש להכניס את הכסף לקופה השניה ולהוסיף מכיסו לפי יכלתו. הקופה השניה אינה נפתחת במשך תקופה ממושכת, ורק אחר שעברה בתי אבלים אחדים. כך לא יכול איש לדעת מי נוטל כסף ומי הוסיף עליו.

 

אבלות שבעה

בשבעת ימי האבלות אסור האבל בדברים הבאים:

מלאכה ומשא ומתן, מלבד דבר האבד בצנעה בתוך ביתו.

רחיצת כל גופו אפילו בצונן, חוץ מפניו ידיו ורגליו.

נעילת הסנדל.

תשמיש המטה.

תלמוד תורה, מלבד דברי אבלות, כגון ספר איוב ודברים הרעים שבירמיה, מסכת שמחות והלכות אבלות.

שאילת שלום.

כיבוס וגיהוץ.

תספורת ונטילת צפרנים.

שמחה.

לישב על כסא גבוה.

ללבוש בגד חדש.

לצאת מביתו. צריך האבל שמירה, ולכן אם עליו לצאת מחמת הכרח, אין מניחים אותו לרגע לבדו, ומלוים אותו, גדול או קטן.

לברך ברכת הלבנה, אלא אם יעבור זמן ברכתה לפני תום השבעה.

כפיית המיטה אינה נהוגה עוד מימות הראשונים.

בדורות עברו בכל השבעה בעת קיבוץ אנשים, היינו בשעת התפילה ובשעה שמנחמים אותו נהג האבל להתעטף בעיטוף אבלים. בישבו לבדו, לא הצריכוהו להתעטף. (על עיטוף זה ראה לעיל במנהגי לויה). עיטוף זה בטל בדורות האחרונים מחמת שינוי הרגלי הלבוש.

כאשר מזכיר דבר משם אביו או אמו הנפטרים אומר: 'הריני כפרת משכבו' (או 'משכבה').

בשבת ויום טוב אין האבל נוהג אבלות בפרהסיא אלא בדברים שבצינעא דהיינו: תלמוד תורה, רחיצה, ותשמיש המטה.

ביום השביעי לימי האבלות נהגו לשבת שעה אחת אחר גמר התפילה בבית הכנסת, ויש שנהגו לשבת רק דקות אחדות. אחר כך נועל האבל את נעליו ורשאי לצאת מביתו, כיון שנגמרה אבלות שבעה.

 

ניחום אבלים

בגמר הלויה הולכים אוהבי האבל – ויש מקומות אף אנשי החברה קדישא – עם האבל מבית הקברות לביתו לנחמו, ומתחילים לנחם את האבל מיד אחר שובו אל ביתו מהקבורה.

אין נמנעים מתנחומים בשלושת הימים הראשונים.

האבל יושב דומם.

המנחמים אומרים: הַמָּקוֹם יְנַחֵם אוֹתְךָ (אֶתְכֶם) בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלָֽיִם. או: הַשֵּׁם [בָּרוּךְ הוּא] יְנַחֶמְךָ (יְנַחֶמְכֶם) עִם שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן. (תוספת המילים: וְלֹא תּוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד, היא מלשונם של הספרדים בני תורכיה, ואמירת 'ינחמכם' בלשון רבים גם לאבל יחיד, היא הנהגה מאוחרת במזרח אירופה).

בשבת אומרים: שַׁבָּת הִיא מִלְּנַחֵם וְנֶחָמָה קְרוֹבָה לָבוֹא וְשִׁבְתוּ בְּשָׁלוֹם.

 

תפילה בבית האבל

כל ימי השבעה מתאספים בבית האבל לתפילת שחרית, מנחה ומעריב, גם אם אינו אבל על אביו ואמו, ואפילו על תינוק בן שנה. אף בעת שהאבלות הן נשים בלבד, או שאין לנפטר מתאבלים, עושים מנין בבית הנפטר.

אירגון המנין היא מתפקידי החברה קדישא, או של חברה מיוחדת (שנקראת בשם כמו 'חברת מנין' Minyanverein או 'חברת אהבת חסד') שקיבלה על עצמה להבטיח מניין לבית האבל. לחברה כזו מצטרפים גם כהנים, חלשים וזקנים, שאין ביכלתם לפעול במסגרת החברה קדישא דמטהרים ודקברנים. פעולות החברים הן 'לשם מצוה', שלא על מנת לקבל פרס.

החברה מביאה לבית האבלים ספר תורה עם ארון קודש, עמוד קריאה, סידורים ושרפרפים. בקהילות קטנות מאוד, באים כל חברי הקהילה להתפלל בבית הנפטר, ובאותו שבוע אין מקיימים תפילה בבית הכנסת.

במידת האפשר עורכים את התפילות בחדר שבו אירעה הפטירה.

מקפידים שנשים לא תהיינה נוכחות בחדר בשעת התפילה.

האבל עצמו מתפלל כש"ץ, אם הוא מוכשר לכך (יש נוהגים כן החל מהיום השלישי או הרביעי מהשבעה) אך אינו קורא בתורה בשני וחמישי, ואינו עולה לתורה.

אין אומרים תחנון ולא 'א-ל ארך אפים'.

אומרים 'למנצח'.       

מדלגים את הפסוק 'ואני זאת בריתי'.

אומרים ברכת כהנים בחזרת הש"ץ, אבל כהנים לא נושאים כפים.

אומרים 'תתקבל' בקדישים שאחר התפילה.

אומרים 'שיר מזמור לאסף'.

בסוף כל תפילה אומרים מזמור טז ('מכתם לדוד'), גם בימים שאומרים בהם תחנון, ולא נהגו לומר את מזמור מט ('שמעו זאת כל העמים').

בתפילת מעריב בזמנו אין אומרים 'שיר המעלות' לפני 'ברכו'.

במוצאי שבת אין מזמרים 'לדוד ברוך' ואין אומרים 'ויהי נועם' ולא 'ואתה קדוש', ולא את הפסוקים שלפני הבדלה.

בראש חודש וחנוכה אומרים הלל, אך האבל יוצא מהחדר.

סליחות האבל אומר, אך לא לפני התיבה, ומדלג על הוידוי.

כאשר אין מנין בבית האבל בימי השבעה אין האבל הולך לבית הכנסת, להוציא תשעה-באב שכל הקהל כולו בחזקת אבלים.

מותר לו ללכת לסליחות של ערב ראש-השנה וערב יום-הכיפורים, שאומרים אותן בעוד לילה.

בליל פורים מותר לו ללכת לבית הכנסת לשמוע את קריאת-המגילה, ובבוקר גם לתפילה.

 

שבת בתוך השבעה

לפני כניסת השבת, הולכים שנים מנכבדי הקהילה לבית האבל להביאו לבית הכנסת. אין האבל מדבר בדרך.

בפרוזדור בית הכנסת, או בחדר סמוך, מתעטף האבל בטלית בעטיפת ישמעאלים, דהיינו שסנטרו ופיו מכוסים ועיניו גלויות, וכך נשאר מעוטף. אם לא התפלל מנחה, מתפלל בפרוזדור בעיטוף זה.

לפני 'בואי בשלום' (בקהילות שמקדימות לקבל שבת בעוד היום גדול, לפני 'ברכו' של ערבית), מכריז השמש: 'לקראת אבל'. הרב עם אחד מחשובי הקהל יוצאים אליו. הרב אומר לו: 'הכנס', ומוליכו פנימה, אל מקום ישיבתו, שונה ממקומו הקבוע (ראה להלן).

בעת כניסת אבל והליכתו למקומו, אומר הציבור לאבל: הַמָּקוֹם יְנַחֵם אוֹתְךָ (אֶתְכֶם) בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלָֽיִם.

הש"ץ והקהל ממשיכים לזמר: 'בואי בשלום' (בקהילות המקדימות ערבית מבעוד יום, ש"ץ פותח ב'ברכו'), ומקבלים עליהם את השבת, ואז האבל מסיר את הטלית מעל פניו, ונשאר מעוטף בטלית כדרך העולם, עד גמר ערבית.

אחר מזמור 'ה' מלך', עומד האבל ליד עמוד הש"ץ ואומר קדיש יתום.

חל יום טוב או פורים בערב שבת, אין מכניסים את האבל ומנחמים אותו, אלא הולך לבית הכנסת כשאר המתפללים.

נעשה אבל בחול המועד, והתחילה אבילותו במוצאי הרגל, באופן שחלפו יותר משבעה ימי נחמה בערב שבת, אך לא תמו שבעת ימי האבל, נהגו ברוב הקהילות לצאת לקראת אבל לפני כניסת השבת ולנחמו בבית הכנסת.

ביציאת בית הכנסת אחר התפילה בליל שבת, אומרים לאבלים: שַׁבָּת הִיא מִלְּנַחֵם וְנֶחָמָה קְרוֹבָה לָבוֹא וְשִׁבְתוּ בְּשָׁלוֹם.

בליל שבת אין האבל מזמר 'שלום עליכם', אך שר את הזמירות שרגיל לשיר בשאר שבתות.

אין האבל עולה לתורה בשבת בתוך השבעה.

בשבת בבוקר אחר התפילה היה המנהג הישן, שהאבל יוצא ראשון מבית הכנסת ויושב בחוץ, ואנשי הקהלה יוצאים ויושבים עמו. הוא קם והולך לביתו, והם מלוים אותו לביתו, מנחמים אותו ושבים לבתיהם לשלום.

אין האבל אומר 'צדקתך' במנחה של שבת ולא פרקי אבות.

במוצאי שבת מתפלל האבל בביתו במנין עשרה, ולא בבית הכנסת.

האבל חולץ את מנעליו אחרי אמירת 'ברכו', ואם הוא ש"ץ חולץ לפני 'ברכו' מפני הטירוף (אמירת 'ברוך המבדיל' בלא שם ומלכות, לפי מסורת אשכנז אינה מועילה להתיר איסורי שבת, ואינה נהוגה).

 

מקצת אבלות של קרובי האבלים – כל המתאבל עליו מתאבל עמו

קרובי האבל מתאבלים גם הם אבלות מצומצמת, יחד עם האבל, והם קרובי המתאבל מדרגה ראשונה: אב, אם, אח, אחות, בן, בת, רעייה, בעל. הם מראים קצת אבלות בעצמם עד אחר השבת, הן בפני המתאבל והן אם נמצא בעיר אחרת.

בחול אין הם מתרחצים, אין מסתפרים ואין מכבסים בגדיהם.

בשבת הם לובשים בגד עליון של חול, והשאר בגדי שבת. בראש השנה אין צריך לעשות כן אלא ביום ראשון, ואינו כיומא אריכתא לענין אבלות זו.

 

לימוד לעילוי נשמת הנפטר

בשבעת ימי האבל נהגו, ערב ובוקר, ללמוד לעילוי נשמת הנפטר.

אם אפשר הדבר, ראוי ללמוד במקום בו יצאה הנשמה.

יש המהדרים ללכת מיד אחר הקבורה לבית הנפטר, לקיים את הלימוד הראשון.

לומדים בבית האבל דברי מוסר ואגדה, מעניני חולי, ביקור חולים, תפילה על החולה, תשובה, וידוי, מיתה, טהרה, לויה, קבורה, ניחום אבלים, דוגמת הנמצא ב'ספר החיים' וב'תוצאות חיים'. יש הלומדים מתוך פרק 'אלו מגלחין', או עניני אבלות מתוך ספרים אחרים.

נפטר שהניח אחריו חידושי תורה, לומדים מתוך ספריו.

בכמה קהילות ניתן השיעור על ידי מגיד השיעור הקבוע של החברה קדישא.

ראוי לתת צדקה לפני התחלת הלימוד.

יש האומרים נוסח כלשהו לפני הלימוד ולאחריו, כדי לידע ולהודיע עבור מי הם לומדים, כמו הנוסח שלפנינו: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבִּזְכוּת לִמּוּד הַמִּשְׁנָה, שֶׁהִיא אוֹתִיּוֹת נְשָׁמָה, תְּהֵא נִשְׁמַת (פלוני בן פלוני) צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם נִשְׁמוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב שָׁרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה וְעִם נִשְׁמוֹת שְׁאָר צַדִּיקִים וְצַדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן אָמֵן.

יש האומרים נוסח ארוך יותר, כפי שנדפס ב'תוצאות חיים' וספרים אחרים.

בדורות האחרונים נתפשט ללמוד משניות לעילוי נשמה, כפי שחידש השל"ה ש'משנה' אותיות 'נשמה', ולא נהגו כן הקדמונים, ואף האחרונים באשכנז לא למדו משניות בנוכחות האבל, שהאבל בתוך השבעה אסור בתלמוד תורה ואם משמיעים בנוכחותו משניות מכריחים אותו להיות 'מסיר אזנו משמוע תורה'.

לאחר הלימוד אומר האבל קדיש דרבנן.

יש נוהגים להתפלל וללמוד בבית הנפטר כל ימי השלושים, ולפחות בשבתות שבימי השלושים, ומקצת משפחות עושות כן כל השנה כולה, לעתים על ידי שכירת לומדים בתשלום, במידת האפשר בעשרה עם אמירת קדיש, ולפחות על ידי שני לומדים. עשירים גדולים נהגו לשכור עשרה לומדים, היקצו להם חדר מיוחד, וקבעו בו לימוד יומם ולילה במשך כל שנת האבל. אחרים שכרו מגיד שיעור שילמד עם עשרה בחורים.

יש שנהגו לומר תהלים לעילוי נשמה לפני הלימוד.

 

צדקה לעילוי נשמה – 'עזבון לדבר טוב'

יש נהגו להורות בצוואתם על הקמת קרן כספית, קרן קיימת, שמהכנסותיה יחולק כסף לענין של מצוה, לפי כללים קצובים מראש, לעניים, ללומדי תורה, לחיתון כלות עניות, או לחברות של גמילות חסדים. בעזבונות קטנים נהגו לחלק את הכסף במועדים מצומצמים כגון בכל 'יאהרצייט' שלו.

הורו רבותינו שעדיף להקצות סכום כסף נכבד לתלמיד חכם אחד שתורתו אומנותו, מאשר לחלק את הכסף לסכומים פעוטים למטרות שונות.

 

נר לעילוי נשמת הנפטר

 

מדליקים נר במקום שבו הניח הנפטר את ראשו בעת יציאת נשמה, בכל שבעת ימי האבלות. תשלום נר זה, כמו תשלום הרופאים, הוא הכרחי, וקודם הוא לתשלום כתובת האלמנה.

אחר השבעה נהגו להדליק נר תמיד בבית הכנסת, כל שלושים ימי האבל, ועל הורים עד תום י"ב חודש. נר זה אינו צריך להיות משעוה, ואפשר לעשותו גם בחשמל.

יש נהגו להדליק נר גם במקום הפטירה כל שלושים וי"ב חודש.

 

קערת מים, מגבת, מיטת הנפטר, מראות שבבית

בנוסף לנר הדולק, נהגו בכמה מקומות מני קדם להעמיד בכל שבעת ימי האבל בחדר שנפטר בו, קערת מים ולידה מגבת תלויה. יש שהחליפו כל יום את המים. יש שהתנגדו לכך מחמת 'ניחוש'. במקצת קהילות קטנות נהגו כן רק עד לקבורת המת וכל היוצא את הבית נטל בהם את ידיו.

יש שנהגו להציע את המטה בה שכב הנפטר, באופן שתהא מוכנה לשינה, אך אין ישנים בה כל השבעה.

הופכים את המראות והתמונות שבבית, בכל שבעת ימי האבלות, וביותר מקפידים על כך כל עוד הנפטר לא הוצא מן הבית.

 

אבלות שלושים

לאחר השבעה נוהגים חלק מדיני אבלות, עד תום שלושים יום מיום הקבורה.

אסור להסתפר וליטול צפורנים. לבעל ברית יש מרבותינו שהתירו להסתפר תוך שלושים, במקום שנהגו כן מחמת ניוול, ויש שהקילו רק בשאר קרובים ולא באב ואם.

אסור לישא אשה.

אסור להתרחץ במים חמים, אך מותר בצוננים.

אסור ללבוש בגדים מכובסים ובגדים חדשים, אך מותר ללבוש כתונת לבנה, שהוא בגד לזיעה, אם לבשה אדם אחר למשך שעה קלה, או כשהונחה הכתונת על גבי קרקע למשך כמה שעות.

בטלית האבל יש עטרה שחורה, היינו שתופרים לה סרט שחור. בשבתות ורגלים, פורים וחול המועד,  מהפכים את הסרט השחור שלא ייראה החוצה. אם נתמנה לש"ץ בראש השנה ויום הכיפורים בהיעדר מחליף, מתעטף בטלית רגילה, בלא עטרה שחורה. בראש חודש וחנוכה אינו מסתיר את העטרה השחורה.

לפני שהחלו נשים בדורות האחרונים לחבוש פיאות נכריות, נהגו הנשים האבלות לעטוף את ראשן ב'שטורץ' Storz, שביס שחור.

צריך לשנות מקומו בבית הכנסת. תחת מקומו הקבוע ישב האבל, גם בשבת, במקום פחות חשוב, רחוק יותר מארון הקודש. יש קהילות שקבעו בבית הכנסת 'ספסל אבלים' מיוחד ('אבל-פלאץ'), ויש שהושיבום ליד פתח בית הכנסת, שהיה בצד מערב או דרום. גם אשה אבלה יושבת בעזרת נשים בשינוי מקום או ב'ספסל אבלים'.

אסור לשאול בשלומו של אבל תוך שלושים, משום שאין השלום אתו. במקום 'שלום עליכם', אומרים לו: 'ברוך הבא', ויש הנמנעים מנתינת יד.

כאשר מזכיר האבל דבר בשם אביו או אמו הנפטרים, אומר: 'הריני כפרת משכבו' (או 'משכבה').

מתעטף בטלית במשך כל התפילות, גם אם הוא קטן, וגם כשאין לו אמירת קדיש באותה תפילה. אין האבל מתעטף בטלית בליל ט' באב ושחרית ט"ב.

בכל השלושים אינו עולה לתורה כלל, אלא אם כן הוא חיוב, כגון בעל ברית או בעל יולדת, או שאין שם כהן אלא הוא. אם בטעות קראוהו לעלות לתורה, עולה האבל, ואין קוראים אחר במקומו.

אבל שאינו ש"ץ לא אומר חצי קדיש שאחר קריאת התורה, שהוא מהקדישים שאמירתם נתקנה לש"ץ בלבד.

אם הוא בעל-תפילה, ראוי לו להתפלל לפני העמוד – בעיקר במוצאי שבתות – אבל לא בימים שאין בהם נפילת אפים, ובהם אינו משמש ש"ץ אפילו בתפילת מנחה ומעריב.

כשעובר לפני התיבה אינו אומר קדיש יתום אם יש שם חיובים אחרים. כאשר אין חיובים אחרים מלבדו, יאמר רק קדיש יתום אחד בלבד אחר 'שיר מזמור לאסף', מפני שאסור להרבות בקדישים מיותרים.

יש מהדרים ליתן לאבל לזמן בברכת המזון, כל י"ב חודש.

אין האבל לובש 'סארגנס' (קיטל) בימים נוראים וליל הסדר. ויש שלובשים אותו תחת המעיל העליון.

אינו מסובב עם הקהל בהקפות של הושענא-רבה ושל שמחת-תורה.

בפורים אין שולחים לו משלוח-מנות, מלבד במקום בו נמצאים רק שני יהודים, ולא יתבטל חברו ממצוה בגלל אבלותו של זה.

אין האבל משתתף בשום סעודה של מצוה – בר מצוה, אירוסין, נישואין, 'זכר' בליל שבת, ברית מילה ופדיון הבן – בתוך שלושים, אם לא שהוא משמש כמלצר בפועל, ולא למראית עין בפעולה סמלית כלשהי, וגם זאת רק על פי היתר מפורש של מורה הוראה. בכל עת שכלי הזמר מנגנים, עליו לעזוב את המקום.

אסור לאבל לאכול בסעודת נישואין אפילו בחדר אחר שלא במקום החופה, אם לא שצריך להשלים מנין לשבע הברכות. איסור זה חל גם על       אחים ואחיות של חתן וכלה.

ביום השלושים שעה אחת אחר יציאתו מבית הכנסת, בטלו ממנו איסורי שלושים. אם הוא אבל על אביו ואמו, נותרו דיני אבלות של י"ב חודש.

בשעת מגיפת דבר ח"ו, אין דיני אבלות חלים כלל, אף לא על אב ואם.

 

אבלות י"ב חודש

האבל על אביו או אמו נוהג קצת דיני אבלות גם לאחר שלשים עד תום שנת האבל.

אבל אינו מסתפר על אביו ואמו עד שיגערו בו חבריו. רבים נהגו להקל להסתפר מיד אחר גמר שלושים שלמים, שהוא זמן גערה לפי הירושלמי. יש המגדלים שערם י"ג שבועות, ויש שאינם מסתפרים כל י"ב חודש. בוורמיישא נהגו שבי"ב חודש צריך לפני כל תספורת גערה חדשה.

עדיין אסור בלבישת בגדים חדשים ואסור בלבישת בגדי שבת בימות החול. מלבושים חדשים לובש האבל בגמר י"ב חודש, אף בשנת העיבור.

ממשיך להתעטף בטלית שיש בה עטרה שחורה כל י"ב חודש.

לפי המנהג הישן, לפני הנהגת הפיאות הנכריות, אשה עוטפת את ראשה בשביס השחור 'שטורץ' כל י"ב חודש, אם לא שהיא בשנה הראשונה לנישואיה.

האבל ממשיך לומר קדיש במשך אחד-עשר חודש מיום פטירת האב או האם, גם בשנה מעוברת. נהוג להפסיק יום אחד לפני סוף י"א החדשים, למשל אם נפטר בט"ז כסליו, מפסיקים בט"ו מרחשון. ביום האחרון של חודש האחד-עשר הוא 'חיוב' לאמירת כל הקדישים.

אם הוא בעל-תפילה, מתפלל לפני העמוד – בעיקר במוצאי שבתות – בכל י"א החדשים, אבל לא בימים שאין בהם נפילת אפים, שבהם אינו משמש ש"ץ אפילו בתפילת מנחה ומעריב.

כשעובר לפני התיבה אינו אומר קדיש יתום אם יש שם חיובים אחרים. כאשר אין חיובים אחרים מלבדו, יאמר רק קדיש יתום אחד בלבד אחר 'שיר מזמור לאסף', מפני שאסור להרבות בקדישים מיותרים.

ממשיך לשנות מקומו בבית הכנסת עד תום י"א חדשים.

ממשיך להתעטף בטלית במשך כל התפילות בכל י"ב חודש, גם אם הוא קטן, וגם כשאין לו אמירת קדיש באותה תפילה, מלבד בתשעה באב ערבית ושחרית.

במנחה של שבת ובימי שני וחמישי וראשי חדשים יכול לעלות לתורה, אבל אינו עולה לתורה, לא לשבעה קרואים ולא למפטיר, בשחרית של שבתות, ימים טובים וימים נוראים בכל י"ב חודש, אלא אם כן הוא חיוב, כגון בעל ברית או בעל יולדת, או שאין שם כהן אלא הוא. אם בטעות קראוהו לעלות לתורה, עולה האבל, ואין קוראים לאחר במקומו.

אבל שאינו ש"ץ לא אומר חצי קדיש שאחר קריאת התורה, שהוא מהקדישים שאמירתם נתקנה לש"ץ בלבד.

בשבת הראשונה בתום י"ב חודש על אביו ואמו, הוא חיוב לעלייה לתורה בשחרית.

יש מהדרים ליתן לאבל לזמן בברכת המזון, כל י"ב חודש.

אינו לובש 'סארגנס' (קיטל) בימים נוראים וליל הסדר. ויש שלובשים אותו תחת המעיל העליון.

אינו משתתף באירועים של שמחה, ואינו מסובב עם הקהל בהקפות של הושענא-רבה ושל שמחת-תורה.

בפורים אין שולחים לו משלוח-מנות, מלבד במקום בו נמצאים רק שני יהודים, ולא יתבטל חברו ממצוה בגלל אבלותו של זה.

אין אומרים שלום לאבל, ובמקום 'שלום עליכם', אומרים לו: 'ברוך הבא', ויש הנמנעים מנתינת יד. יש שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת.

כאשר מזכיר האבל דבר בשם אביו או אמו הנפטרים, אומר: 'הריני כפרת משכבו' (או 'משכבה').

אין האבל משתתף בשום סעודה של מצוה – בר מצוה, אירוסין, נישואין, 'זכר' בליל שבת, ברית מילה ופדיון הבן – בי"ב חודש, אם לא שהוא משמש כמלצר בפועל, ולא למראית עין בפעולה סמלית כלשהי, וגם זאת רק על פי היתר מפורש של מורה הוראה. בכל עת שכלי הזמר מנגנים, עליו לעזוב את המקום.

אסור לאבל לאכול בסעודת נישואין אפילו בחדר אחר שלא במקום החופה, אם לא שצריך להשלים מנין לשבע הברכות.

אחים ואחיות של חתן וכלה מותרים להשתתף בסעודת מצוה, אך לא במחולות בתוך י"ב חודש.

אחר שלושים מותר לכל אבל להשתתף בחופה בלבד, ויש מחמירים שלא להשתתף בחופה כל י"ב חודש.

בסעודה לשם שמים, כמו נישואי יתומים או עניים, שאם לא יכנס אליה יתבטל המעשה, מותר לאבל להשתתף בתוך י"ב חודש, אך לא בנישואים שהוזמן אליהם להתכבד בו.

בעל ברית ומוהל מותרים להשתתף בסעודת הברית, דיום טוב שלהם הוא והוי כרגל לגבי דידהו.

 

חודש י"ג בשנת העיבור

חיובי אבילות מסתיימים לאחר י"ב חודש, אף בשנת העיבור, כאשר נותר חודש אחד עד ה'יאהרצייט' הראשון. אף על פי כן נוהג האבל מקצת גינוני אבילות בחודש הנוסף הזה.

יושב בבית הכנסת בשינוי מקום.

אינו עולה לתורה בשחרית של שבתות, ימים טובים וימים נוראים, ולפיכך בשבת הראשונה בתום י"ג חודש על אביו ואמו, הוא חיוב לעלייה לתורה בשחרית.

מתעטף בטלית שיש בה עטרה שחורה.

אשה עוטפת את ראשה בשביס השחור 'שטורץ'.

יש האומרים 'הריני כפרת משכבו' גם בחודש זה, כאשר מזכירים דבר בשם האב או האם הנפטרים.

 

אבל בבית הקברות

בקהילות ותיקות נהגו שאין האבל הולך לשום בית קברות בתוך שלושים יום, כדי שלא לעורר עליו את מידת הדין.

בכל מקום נהגו שאבל בשנת אבילותו אינו נכנס לבית הקברות שקבורים בו הוריו, אך אם יש לו תפקיד במסגרת החברה קדישא, אזי נכנס ומקיים את חובתו.

אם משתתף בלויה, עומד האבל לפני שער בית הקברות ואינו נכנס אליו.

מי שאינו אבל על הנפטר יכול לפקוד את קברו בתוך י"ב חודש, אך בתקופה זו אינו מבקש מבקש שזכות הנפטר תעמוד לו, אלא מתפלל לטובת נשמת הנפטר, שעדיין צריך סיוע.

אם שיכלו הורים את בנם הראשון, יש שנהגו שלעולם אין ההורים פוקדים את קברו.

 

חזרה לתוכן


.Powered by eFox (c) Art-i-Shoke