'יאהרצייט'
בכל שנה צריך לשמור יום ה'יאהרצייט'.
בכמה קהילות נוסדה חברה, שתפקידה היה לשלוח הודעה לבעלי
ה'יאהרצייט', להזכירם להתענות, לומר קדיש ולהדליק נרות.
בשבת לפני ה'יאהרצייט' ובמוצאי השבת אין בעל ה'יאהרצייט'
חיוב לשום דבר, לא לתפילה לפני העמוד ולא לעלייה לתורה.
תענית 'יאהרצייט' היא ביום המיתה. (למנהג וורמיישא, מי שלא
היה אצל הפטירה ורק היה אצל הקבורה, מתענה ביום הקבורה).
יש נוהגים לקבל את התענית בתפילת מנחה שלפניו.
חל יום הפטירה בחודש אדר, המנהג הפשוט להתענות בשנת העיבור
באדר ראשון, אם לא שמת בשנה מעוברת באדר שני. ומקצת חכמי
אשכנז הורו להתענות באדר שני, אם לא שמת בשנה מעוברת באדר
ראשון. לחומרא יש המתענים בשניהם, ובשני אומרים קדיש רק אם
אין חיובים אחרים החייבים בקדיש מעיקר הדין.
ביום ה'יאהרצייט' של האב ושל האם מתענים עד
צאת הכוכבים, ונחשבת תענית זו לחובה גמורה שאין לה התרה.
חל ביום שאין מתענים בו, יש הדוחים את התענית ליום שאחריו
או מקדימים להתענות לפניו, והמנהג הפשוט הוא להקל ולא
להתענות כלל. ונהגו לא להתענות בכל חודש ניסן, אפילו בערב
ראש חודש אייר.
חל 'יאהרצייט' בערב שבת, אם השלים בפעם הראשונה, ינהג כן
כל ימיו, אף אם במקומו נוהגים להתפלל ערבית של שבת מבעוד
יום.
נסתפק באיזה יום ה'יאהרצייט', מעיקר הדין צריך להתענות
בשניהם, אך אם הם שני ימים רצופים, הקילו שיתענה רק
בראשון.
אין הוא סועד בסעודה שאינה בביתו, גם בליל היאהרצייט', אף
לא בסעודת מצוה כמו 'וואכנאכט' או נישואין. רבותינו התנגדו
בתוקף לעשיית יום מועד, שמחה וסעודה, ביום פטירת צדיקים,
כי הוא מדינא יום תענית, ומעולם לא נהגו לערוך סיום חגיגי
עם סעודה לכבודו של נפטר כלשהו.
יש מרבותינו שאסרו ב'יאהרצייט' לאכול בסעודת ברית, אף אם
הוא אחד מבעלי הברית, עד לאחר שיתפלל מנחה גדולה ויאמר
'עננו'.
בעל 'יאהרצייט' אומר קדיש יתום ליד עמוד הש"ץ, ויש מקומות
שעובר לפני התיבה מ'אשרי' ו'למנצח'. אם בעל תפילה הוא,
מתפלל לפני התיבה את כל התפילות.
אף אם אינו מתפלל לפני העמוד, בעל 'יאהרצייט' מתעטף בטלית
בכל התפילות של אותו יום, אך לא ב'יאהרצייט' שחל בשבת, ויש
נהגו להתעטף גם בשבת.
אם נאנס ולא התפלל במנין ביום ה'יאהרצייט', יאמר קדיש יתום
אפילו אחר כמה ימים.
חל ביום קריאת התורה, ראוי שיעלה לתורה, ויש קהילות בהן
נחשב ל'חיוב' עליה.
מדליקים נר גם בבית הכנסת במקום המיוחד
ל'יאהרצייט-קערצין', הדולק במשך כל היממה. עם התפתחות
הטכנולוגיה התקינו להדליק נרות בגאז, ולבסוף התקינו נרות
חשמל.
בדורות עברו נהגו הנשים לחבוש שביס שחור ('שטורץ')
ב'יאהרצייט', אם לא שהיא בשנה הראשונה לנישואיה.
נהגו הנשים לבוא לבית הכנסת ביום ה'יאהרצייט' שלהן.
אחר התפילה נוהגים לנחם את בעל ה'יאהרצייט' בברכת: "עד
ביאת הגואל", כי עם ביאת הגואל ותחיית המתים ייבטלו
ימי-אבל אלה, והמתברך משיב: "במהרה בימינו", וחוזר המברך
ואומר: "אמן".
הולך להשתטח על קבר הנפטר, ואם הקבר במקום רחוק, הולך
להתפלל על שאר קברי ישראל. לא נהגו לחזר אחר עשרה ולומר
קדיש אצל הקבר. גם בימי 'יאהרצייט' של גדולי החכמים ורועי
ישראל לא הונהגה עליה המונית, והתנגדו לכך גדולי אשכנז כדי
להתרחק מסרך של 'יעשוני עבודת אלילים'.
נהגו לעסוק בלימוד לעילוי נשמת הנפטר, לחדש דבר תורה,
לדרוש ברבים, לחזור על תורתו של הנפטר (אם היה בעל תורה)
או ללמוד משניות.
יש שנותנים צדקה מיוחדת ביום זה.
יום ה'יאהרצייט' הראשון נוהגים בו אבלות כמו בי"ב חודש.
אחר יום ה'יאהרצייט' הראשון על אביו או אמו נגמרים דיני
האבלות.
|
