To Top

ירושת התורה מארץ ישראל לאשכנז

מאז גלו אבותינו מארץ הקודש בחורבן בית שני, לא פסקה מהם תורה. באו לאיטליה של טיטוס, ותורה עמהם; נדדו משם צפונה לאשכנז, ותורה עמהם. מורשת יהודי אשכנז נמשכת ברציפות זה כאלפיים שנה. בכל דור שמרו עליה חכמי התורה, טיפחוה והאדירוה.

השם 'אשכנז' מציין את גרמניה ושאר הארצות הדוברות גרמנית. כיום מכנים את יהודי אירופה כולה, להוציא בני ספרד ופורטוגל, בשם 'אשכנזים', בגלל מוצאם ושרשי מורשתם במדינות אשכנז.

על תחילה התקופה בה באו יהודים לאשכנז אין בידינו ידיעות מוסכמות. מסורות שונות מפליגות לתקופות קדומות ביותר. מה שברור הוא שמסורת התורה וההלכה באשכנז שרשיה בארץ ישראל, ונשמרה תקופה ממושכת באיטליה של רומי אליה הגיעו אבותינו לאחר החורבן, ומשם עברה צפונה לאשכנז באמצעות חכמי התורה שהיגרו מאיטליה לאשכנז. בסוף ימי הגאונים החלו קהילות אשכנז להתפרסם בתור מרכזי תורה בעלי חשיבות עולמית. התפתחות זו הגיעה לשיאה עם הופעתם של גדולי החכמים, כרבנו גרשום מאור הגולה, רש"י ובעלי התוספות.

רדיפת היהודים בעיקר במסעי-הצלב ובימי המגיפה השחורה, בהן הושמדו קהילות שלימות, הזכורות בדברי ימי ישראל כגזירות תתנ"ו וגזירות ק"ט על שם השנים בהן אירעו, סיכנו את המשך המסורת, אך רבותינו הגדולים מסרו נפשם על מסירת התורה והמשכיות המסורת, ועשו ככל שביכלתם שתורתה של אשכנז לא תשכח מישראל, במסרם לדורות הבאים בעל פה ועוד יותר בכתב את פרטי ההלכות והמנהגים, לתלמידיהם בישיבות ובספריהם לעם כולו. כך נשמרו בכתב מנהגי התפילה, הנהגות המצוות ודרכי החיים.

קהילות אשכנז היו מעין של חיי רוח שנבעו מהם בעוז ובתעצומות במשך דורות רבים. ערים ואמהות בישראל קמו ונצבו, קהילות קודש אשר בחייהם מילאו את העולם בתורה וטהרה, מצוות ומסורה, ובבוא יומם חרפו נפשם בנאמנות למות על קידוש השם. שם נצחי עומד לקהילות אלה, כגון שפירא, וורמיישא, מגנצא (ג' קהילות שו"ם), ועוד עשרות ערים ואלפי ישובים גדולים וקטנים אשר שמרו על גחלת ישראל שלא תכבה.

 

 

To Top

סוגי המנהגים

יש המזהים בטעות 'מנהגים' עם ענינים זוטרים ושוליים, עם הווי עממי, ועם מה שמכונה באנגלית בשם 'פולקלור'. נכון הוא שהמנהג כולל גם את הדברים הללו, אבל לאמתו של דבר מציין המונח 'מנהג', בלשון העברית, כל תופעה בעולם החוזרת על עצמה בתדירות מסויימת, אפילו את תופעות עולם הטבע והטכנולוגיה. כאשר חז"ל מספרים לנו על הפעלת כסא המלכות המתוחכם של שלמה המלך ע"ה, אותו ביקש פרעה נכה מלך מצרים להפעיל, הרי אומרים הם לנו כי "רשע זה פרעה נכה, כיון שביקש לישב על הכסא של שלמה, לא היה יודע מנהגיו".[1] וכן בבוא חז"ל לתאר התנהגות של בעלי חיים, הריהם אומרים: "מנהגו של עולם, זאבים הורגים העזים".[2]

ובחזרה אל החברה האנושית. המילה 'מנהג' שימשה מאז ומתמיד גם לתיאור חוקים וציון הרגלים משפטיים שאינם נובעים בהכרח מן התורה המסורה. כך מלמדת המשנה הראשונה במסכת בבא בתרא, כי לצורך בניית מחיצה בחצר השותפין, יש להשתמש בחומרים המקובלים, והמשנה נוקטת במלים: "הכל כמנהג המדינה". כיוצא בזה אומרת הגמרא: "מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה – 'קייטרינג' בלשון ימינו – וקלקלה, נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו".[3]

עם זאת, אין להתעלם מכך, שבמסורת ישראל נשתרש המושג 'מנהג' בעיקר בקשר לענינים התלויים בשמירת המצוות. אלא שכאן יש לנו מיגוון רחב של סוגי מנהגים, ומזה נובע גם דירוג מידת חומרתם בעיני ההלכה. יש מנהגים הקשורים באופן קיומם של מצוות דאורייתא, ויש הקשורים במצוות דרבנן. יש מנהגים שעצם קיומם נובע מתקנות הרבנים שאחר חתימת התלמוד, ויש כאלה שצמחו ועלו מתוך העם. יש מנהגים שאין להם התרה עולמית, ויש שזיקתם להלכה היא רופפת, או אף עומדת בניגוד לה. יש מנהג של הציבור כולו, ויש מנהגם של יחידים.

נשתדל להביא, מתוך אוצר מנהגי אשכנז, דוגמאות לכל אחד מהסוגים הללו. נתחיל במנהג דאורייתא. מן התורה, מצות היום בראש השנה היא התקיעה בשופר – "יום תרועה יהיה לכם".[4] כבר בימי חז"ל נתעורר ספק, אם התרועה היא יללה או קול אנחה או אפילו שניהם יחד, ומפני כך תקנו לתקוע לפי כל הספקות, והיינו בכל חיוב תרועה, לתקוע שברים בפני עצמם ותרועה בפני עצמם, וגם שניהם יחד. כל זאת, כדי להבטיח שאכן מקיימים את מצות התורה של תרועה, באופן הנכון והמדוייק.[5] אלא שמאז ועד ימינו נפלו ספיקות חדשים באותם שברים ותרועה. הבולט שבהם הוא הספק בצליל התרועה, ונשתמש כאן בלשונו של רבי יעקב עמדן כדי להציג את הבעיה: "אנו רואים שאפילו בזמננו, הן עוד היום, מנהגי הארצות חלוקות באופן עשיית התרועה עצמה, כי יש בה שינוי גדול בין האשכנזים [=בני ארץ אשכנז] והספרדים ואנשי פולוניא, שהללו עושין אותה כעין טרומיטין [יונית: קול רועד] והללו עושין אותה טוט טוט… כל אחד עושה כמנהגו ויוצא בה, כי בכל אופן מהנ"ל היא התרועה. ומכל מקום נראה יותר טוב ומן המובחר לעשותה טרומיטין, כדרך שזכרו הפוסקים, וכן כתוב: 'והרעותם'".[6] תרועה זו שר' יעקב עמדין מעדיף אותה, ה'טרומיטין', נשמרה במסורת אשכנז המובהקת, ואותה 'זכרו הפוסקים', היינו כל רבותינו הראשונים.[7]

סקרנו פה מנהג שבאי-קיומו, עשויים אנו להחטיא את הדיוק של עשיית מצוה דאורייתא. נעבור עתה אל מנהג התלוי במצוה דרבנן. מחלוקת היא בין הרמב"ם והרמב"ן, אם תפילה היא חיוב מן התורה או רק תקנת רבנן. אולם גם לדעת הרמב"ם, נוסח תפילת שמונה עשרה, הוא מתקנת חז"ל.[8] זהו התחום הבולט ביותר של פיצול המנהגים: נוסח התפילה. כיום מזוהים אנשים מבחינה חברתית, לאיזו עדה הם שייכים, מהו מוצאם המשפחתי, ואפילו לאיזו תפיסת עולם יהודית הם מקושרים, במידה רבה על פי נוסח התפילה בו הם מתפללים.

בין האשכנזים בימינו ידועים שני מנהגי תפילה: 'נוסח אשכנז' ו'נוסח ספרד'. הגדרות אלה מתייחסות לנוסח תפילות הקבע, שהן כאמור מתקנת רבנן. מבחינה היסטורית 'נוסח אשכנז' הוא הנוסח הותיק של יהדות אירופה (מלבד הספרדים). בעת החדשה, כאשר התפשט במזרח אירופה נוסח תפילה חדש, אשר כונה בפי מתפלליו 'נוסח ספרד' (היות והוא מבוסס במידה רבה על נוסח הספרדים), עורר הדבר חילוקי דעות, אם מותר לשנות מנהג כה מהותי שמוצאו מחז"ל. בכל ארצות אירופה התעוררו חכמים מבין גדולי הדור להסתייג מכך, כמו למשל רבי יחזקאל לנדא בעל 'נודע ביהודה' (תע"ד-תקנ"ג) שטען בתקיפות:[9] "נוסח שלנו אשכנזים – תורה היא, ואף על פי כן הספרדים יחזיקו במנהגם, ויש להם על מה שיסמוכו, ולעולם אל ישנה אדם ממנהג אבותיו. אבל מה שהחדשים מקרוב באו לשנות במדינות הללו מנהג אבותינו הקדושים, המה לדעתי פוגמים בכבוד רבותינו בעלי התוספות והרא"ש, ועתידים ליתן את הדין, ואין כאן אהבה אלא שנאה, ו'לתאוה יבקש נפרד',[10] ועליהם אני קורא: 'ולמשנאי אהבו מות',[11] ו'המשנה ידו על התחתונה'[12]".

ואם בתפילה עסקינן, נעבור באותו ענין אל הפיוטים והסליחות, שנתקנו בתקופה שלאחר חתימת התלמוד, ודרגת חומרתם פחותה מתפילות הקבע. מנהגי הפיוטים מפוצלים לאין ערוך יותר מנוסח התפילה הקבוע, היות וסדרי אמירתם התגבשו רק בסופם של ימי הבינים, ונשענו בעיקר על בחירתה של מנהיגות הקהילה. קומבינאציות רבות של פיוטים וסליחות, נעשו לקניינם הבלעדי של קהילות בודדות וחבלי ארץ מצומצמים. מתוך אלה שהגיעו לדפוס, נזכיר לדוגמא את 'מנהג שוואבן ושווייץ' או 'מנהג אלטנוי-שול בפראג". מחמת שאמירת פיוטים אינה מדינא דגמרא, ובעיקר, מפני התנגדותם של כמה מחכמי ספרד הראשונים לאמירתם בתוך התפילה, לעתים זילזול מסויים באמירתם, זילזול שעורר פוסקים אחרים לעודד את אמירתם ולהדגיש את חשיבותם. על המתח שנוצר בתחום זה, יעידו דברי 'המשנה ברורה' שמסכם את דעותיהם של ראשי המדברים בסוגיא זו : "מה"ר חיים ויטאל כתב בשם האר"י, שלא היה אומר פיוטים ופזמונים, אלא מה שסדרו הראשונים, כגון הקלירי, שנתקנו ע"ד האמת, וכן לא היה אומר יגדל. ומ"מ העיד בנו של מהרח"ו על אביו, שכשהיה ש"ץ בקהל בימים נוראים, היה אומר כל הוידוים וכל הפיוטים. וישמע חכם וממנו יקח חכמה ומוסר השכל, שלא לשנות המנהגים. ובשל"ה האריך בשם כמה גאונים, שמצוה לומר פיוטים, וכשפייט רבי אלעזר הקליר 'וחיות אשר הנה מרובעות לכסא', וכו' [פיוט של קדושת מוסף בר"ה], להטה אש סביבותיו".[13]

חמורה ביותר היא אזהרתו של רבי יהודה החסיד (-ד' תתקע"ז) כתב ב'ספר חסידים': "ויש שימות שמשנה מנהג הראשונים, כגון פיוטים, שהורגלו לומר קרובץ דרבינו משולם, שאחד אמר קרובץ אחרת ומת בתוך שלשים יום".[14]         רבי יואל סירקיס בעל 'בית חדש' (-ת') אישר את חומרת הענין, בהעידו כי "אחד היה בזמנינו שהתחיל לבטל מלומר קרוב"ץ בקהלו, ולא הוציא שנתו!".[15]

ברם מעבר לחשיבות שבעצם אמירת פיוטים, מצאו כמה פוסקים הצדקה לדבקות עקשנית בסדרי פיוטים וסליחות מקומיים, כשהם תומכים את דעתם בנימוקים שמוצאם בתורת הסוד. רבי ידידיה טיאה ווייל, בנו של ה'קרבן נתנאל' ויורשו ברבנות קארלסרוה, כתב בהסכמתו ל'סדר סליחות מכל השנה כמנהג עלזוז', שנדפס בקארלסרוא תקנ"ח, את המילים הבאות : "נהרא ונהרא פשטי', בעניני תפלה וסליחות ברהטים, ובפרט במדינות עלזוז מנהגם מסודרים ומשונים, משאר מדינות אשכנז בכל ענינים, וחלילה לבטל מנהגם כאשר הם מקובלים מדורות ראשונים, כי לכל מנהג יש שער למעלה בשמי העליונים".

יש עוד סוג של מנהגים שכל הפוסקים התייחסו אליהם בחיוב גמור, אלא שנחלקו ביניהם אם הם הלכתיים או עממיים. למשל, בלילה שלפני ברית מילה, נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות 'וואכנאכט', שמירת לילה לתינוק, עם לימוד ואמירת קריאת שמע. לפי מנהג אשכנז עורכים בלילה זה גם סעודה, בה אוכלים בשר ושותים יין. נתעוררה השאלה, אם זו סעודת מצוה או סעודת רשות, והנפקא מינה היא, אם מי שקיבל עליו נדר לא לאכול בסעודות רשות, המותר לו להשתתף בסעודת 'וואכנאכט'. ה'נחלת שבעה' סבור שזו סעודת מצוה,[16] ואילו ה'מגן אברהם'[17] וה'חות יאיר'[18] טענו שזו סעודת רשות. ואם זו סעודת רשות, הרי שההלכה אינה מחייבת אותה, ואין בה אלא הידור של שמחת מצוה.

עוד קבוצה של מנהגים יש, שאינם לא מן התורה ולא מדרבנן, ואף על פי כן נהגו בם חומרה יתרה, והם הקרויים 'מנהגי איסור', שיחיד או עדה קיבלו על עצמם חומרה, משום סייג וגדר מלהיכשל באיסור תורה. כגון מה שנהגו בקהילת וורמס שלא לאכול פירות יבשים כלל, כדי שלא יבואו חלילה לאכול תולעים המצויים בהם.[19] על מנהגים מסוג זה יש דיונים בפוסקים באיזה תנאים, אם בכלל, יש להם התרה.[20]

To Top

גבולות מנהג אשכנז

ראינו סוגים אחדים של מנהגים ודרגות שונות בחומרתם, דירוג מנהגים השייך לכל אתר ואתר, לכל ארץ ומדינה. המושג 'מנהג אשכנז' מציין את מכלול ההנהגות הדתיות האופייניות לבני אשכנז. עצם המונח 'אשכנז' מרמז על גבולות מסוימים שבתוכם הוא שרר ולא מעבר להם.

לכאורה זהים גבולות אלה עם הגבולות הגיאוגראפיים, אם לא הפוליטיים, של האומה הגרמנית. אך לא כן. 'מנהג אשכנז' בניגוד ל'מנהג פולין', הוא המשכו של 'מנהג רינוס'. חבל נהר הריין בגרמניה מהוה את העריסה של יהדות אשכנז ואת לוז שדרתה. בקהילות העתיקות שעל גדות הריין: שפירא, וורמיישא ומגנצא, התפתחו לפני אלף שנה מרכזי תורה שהשפיעו לדורות על יהדות אירופה. במרכז הרינוסי טופחה מסורת מנהגים קפדנית ומדוקדקת. ל'מנהג אשכנז', או 'מנהג רינוס'. יהדות צרפת הקדומה, שינקה את תורתה ומקצת מסורותיה מאשכנז, היתה פתוחה גם להשפעות מהדרום, מפרובינצא וספרד, ומנהגיה לא נשאו חותם אחיד ויציב כרעותה באשכנז.

במאה הארבע עשרה, עם גירוש היהודים מצרפת, עלה כוחו של מרכז יהודי אחר, שעיקרו על אדמת אוסטריה ושלוחותיו הגיעו לאיזורים מסויימים בדרום מזרח גרמניה. כאן התפתחה מסורת מנהגים, שניכרות בה השפעות מעורבות של הרינוס ושל צרפת, מסורת שכונתה בשם 'מנהג אושטרייך'. בימיו של המהרי"ל עמדו זו מול זו שתי קבוצות מנהגים מגובשות: 'מנהג רינוס' ו'מנהג אושטרייך'. בפרטיהם של מנהגים מסויימים היה השוני מורכב יותר, והתפצל למנהגי קהילות מקומיות.

בתקופה שלאחר המצאת הדפוס וחיבור ה'שולחן ערוך', נשכחו המושגים 'מנהג רינוס' ו'מנהג אושטרייך', אם כי יחידות המנהגים האלה המשיכו להתקיים, ואף התפשטו אל מעבר לגבולות הגיאוגראפיים הקודמים. גירושים ונדידות, של בודדים ושל קהילות, במרוצת המאה החמש עשרה, הביאו להתפרסות 'מנהג רינוס' על פני חלקים נרחבים בגרמניה, ובמקביל להתפרסות 'מנהג אושטרייך' על פני פולין ורחבי מזרח אירופה. מאז ואילך היו ידועים שני מנהגים מרכזיים: 'מנהג אשכנז' (לשעבר 'רינוס') ו'מנהג פולין' (לשעבר 'אושטרייך'). בתקופה זו שרר 'מנהג פולין' גם במוראביה ובוהמיה, הונגריה וליטא, וכן בקהילות היהודיות החדשות באיזורים הסלאביים-למחצה של גרמניה, היינו מזרח גרמניה. קהילות ידועות בגרמניה, כמו האמבורג וברלין, נהגו למעשה כ'מנהג פולין', כי מייסדיהן של קהילות מאוחרות אלה הגיעו מאוסטריה ופולין, והביאו עמם את מסורת ארצות מוצאם. השפעה מוגבלת היתה גם ל'מנהג אשכנז' על קהילות אלה, בשל הגירה מסויימת של יהודים מדרום ומערב גרמניה, כגון בניגון טעמי המקרא ובהברת לשון הקודש.

והיכן פשט 'מנהג אשכנז'? בתקופה זו הוא 'כבש', כביכול, מידי 'מנהג אושטרייך-פולין' את באוואריה; הוא התבסס באמצעות התיישבות יהודית מחודשת, בצפון צרפת; חדר לצפון איטליה והתקיים שם תקופה ממושכת; שלט בעלזאס, הולאנד ושווייץ, וכמובן בכל דרום ומערב גרמניה. קו הגבול בין 'מנהג פולין' ל'מנהג אשכנז' בתוך גרמניה עצמה, עבר פחות או יותר לאורך נהר האלבה שחוצה את גרמניה מצפון לדרום.

 

To Top

חשיבותו של מנהג אשכנז

אותו יחס של כבוד, ואותה חרדת קודש בפני 'מנהג אשכנז', שראינו בדברי החת"ס, הם ביטוי להשקפת עולמם של רבים מגדולי ישראל אשר הכירו את מנהג אשכנז, ועוד בזמנים רחוקים נמצאו לו דוברים נלהבים שהעלו אותו על נס, וראו במנהגי ארצות אחרות סטיה מן המסורת הצרופה. משקיף אובייקטיבי כמו הרמב"ם, כבר כתב על בני מערב אירופה כי הם "בריאים מחולאי המנהגות ומדעות האחרונים ודרכיהם, ואין אצלם אלא ענינים נאותים ללשון הש"ס".[21]

חכמי אירופה שהכירו מקרוב את ההבדלים הפנימיים בין 'מנהג רינוס' לבין מנהגי ארצות אירופה האחרות, הביעו את הערכתם היתירה למנהג הרינוס. רבי יצחק ב"ר משה בעל 'אור זרוע', שהיה יליד בוהמיה שלמד בישיבות גרמניה, נשאל פעם על מה סמכו אותם 'שוטים', כדברי השואל, המקדשים בבית הכנסת, גם כאשר אין אורחים מצויים שם. בתקופה ההיא היה הקידוש בבית הכנסת מקובל בכל הארצות, אך היות שגם באשכנז נהגו כך, ראה ה'אור זרוע' בדברי תלמידו עלבון מיוחד למסורת אשכנז, והדבר חרה לו היטב, כפי שנראה בדברי תשובתו:

ואשר כתבת שאודיעך סמך לאותם שוטים מקידוש של בית הכנסת, אחרי שאין יכולין לצאת באותו הקדוש, ואורחין אין כאן, צר לי עליך והיטב חרה לי, כי נתת את פיך להחטיאך, ותמיה אני על חכם ונבון כמוך שהיית רשאי להוציא דבר מפיך. הלא ידעת כמה גאוני גאונים וקדושי עליון רבותינו שבמגנצא ושבוורמשא ושבשפירא, הלא משם יוצאת תורה לכל ישראל, הלא נהגו מיום שנוסדו כל הקהילות שברינוס ושבכל ארץ אשכנז ומלכיות שלנו, נהגו אבותינו ואבות אבותינו, צדיקים וקדושים, חכמים מחוכמים, ועתה אתה כותב עליהם: 'שוטים'? והלכה אומרת,[22] ואתם מכיון שנהגו אבותינו נוחי נפש אל תשנו ממנהג אבותיכם, כי לא דבר רק הוא, ואם הוא רק, מחסרי הבינה ומריקני המוח הוא ריק, שאבותינו נהגו כדין וכתורה.[23]

כאן הלך ה'אור זרוע' וביאר שהקידוש בבית הכנסת לא ניתקן מעיקרו עבור אורחים, אלא לקידוש היום ברבים. תוך הסתמכות על כמה גמרות בירושלמי הוא זרע אור חדש על ההלכה כפי שהיא נמצאת בבבלי במסכת פסחים. בסוף דבריו חזר להוכיח את שואלו: "ואתה איש חכם ונבון . . . תהיה דעתך נמוכה, נגד רבותיך נוחי נפש, למען תאריך ימים ושנים בעסק התורה ובקיום המצות".

אולם קנאות של ממש למען המסורת האשכנזית, אנו פוגשים במאבקם של חסידי אשכנז בסדר התפילות שנהג בצרפת ואנגליה. בהשואה לנוסח התפילה האשכנזי, מצויות בנוסח הצרפתי-אנגלי הקדום, תוספות מילים במקומות שונים.

מסתבר שהיו באשכנז אנשים שחשבו את הנוסח הצרפתי-אנגלי לעשיר או מעולה יותר משלהם, והחלו להתפלל על פיו. תופעה זו קוממה את חסידי אשכנז, ובמילים חריפות הזהירו מפני שינוי הנוסח. בקשר לתפילות ראש השנה, בה היו ההוספות הצרפתיות מרובות יותר, אנו מוצאים ב'סדור חסידי אשכנז' את האזהרה הבאה:

המוסיף וגורע בה אפילו אות אחת, תפילתו אינה נשמעת, כי כולה במדה ובמשקל באותיות ובתיבות וסודות הרבה היוצאים ממנה. וכל ירא השם יזהר בה מלפחות ולהוסיף, ולא ישמע אל צרפתים ואנשי איי-הים שמוסיפים בה כמה וכמה תיבות, כי אין רוח וחכמה נוח בהם, כי לא נמסרו להם טעמי התפלה והסודות, כי חסידים הראשונים היו גונזים הסודות והטעמים, עד שבא רבינו הקדוש, רבינו יהודא החסיד ז"ל, והוא מסרם לאנשי משפחתו החסידים בכתב ובעל פה… וכתב רבינו החסיד ז"ל: המוסיף בתפילה אפילו אות אחת, עליו ועל כיוצא בו נאמר: "נתנה עלי קולה על כן שנאתיה".[24]

ממרוצת דברי חסידי אשכנז, עולה שלא היתה להם כל ביקורת על הנוסח הרווח באשכנז, וכי הוא עלה יפה עם הטעמים והסודות שבידי החסידים הללו. בעיני חכמי אשכנז היתה עדיפות מכרעת למסורת אבותיהם על פני מסורות אחרות, בעיקר ביחס למסורת ספרד, שעל פניה העדיפו אפילו את המסורת הצרפתית.

דברים ברוח זו השמיע הרא"ש, שנאלץ לברוח מגרמניה ולהתיישב בספרד. כאשר נשאל במקום מגוריו החדש על כשרותו של עוף – כידוע נאכל עוף רק על פי מסורת המעידה על טהרתו – ולעוף זה היתה מסורת מקומית על היותו טהור, השיב: "דע כי אני לא הייתי אוכל על פי מסורת שלהם, כי אני מחזיק את המסורת שלני וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז, שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן, וכן קבלת רבותינו בצרפת, יותר מקבלת בני הארץ הזאת".[25]

דבריו הקצרים, אך רבי המשקל, של הרא"ש, הותירו רושם בדורות הבאים, והם צוטטו לא אחת בספרי הפוסקים, ביניהם גם עמוד ההוראה הספרדי מרן ה'בית יוסף', שהביא את דברי הרא"ש הללו במלואם ללא כל תגובה מצדו.[26] פרשנות היסטורית לדברי הרא"ש, נתן לנו רבי יעקב עמדין: "בני אשכנז מוחזקין בקבלתן, כמו שכתב הרא"ש בתשובה, יותר הרבה מהספרדים, עם שנודע גזעם מגלות ירושלים, גם היו להם גאוני בבל, מורים ומלמדים, כגון ר' משה ור' חנוך בנו, ומן אז והלאה העמידו תלמידי חכמים גדולים בתורה, אך קודם זה היו ריקנים מאד, לא נתפשט ביניהם התלמוד לפני זה כלל. מה שאין כן בני ישראל שבאשכנז, שלא פסקה מהם ישיבה דור אחר דור מימות החורבן, נתנו נפשם על ידיעת ושמירת התורה כמשפטה וכהלכתה, על כן בודאי קדמו להם בידיעת פרטיה על הנכון".[27]

דברי הרא"ש, שנאמרו במקורם כהשקפה אישית, הפכו בידי מהרי"ל לכלל גדול בהלכה והוראה לרבים. באחת מתשובותיו כתב מהרי"ל: "מסורת דידן עדיף, דכהאי גוונא כתב הרא"ש בתשובתו… הילכך ניסמי מסורת אחריני מקמי מסורת דידן", כלומר, נדחה מסורת אחרת מפני המסורת שלנו.[28]

To Top

מנהגי פולין בספרי הרמ"א

בתקופה מאוחרת יותר, כאשר התפתח במהירות מרכז תורה חדש בפולין, עמד מנהג אשכנז מול מתחרה חדש, שאיים על עצם קיומו. פולין במאה השש עשרה, היתה פתאום למרכז תורה רב-עצמה, שעלה בגודלו על המרכז הישן באשכנז המדולדלת מיהודיה. פולין היתה למטרופולין של תורה, וקולם של חכמיה החל להשמע בכל הארצות. הבולט שבהם היה הרמ"א, שספריו בהלכה היו עד מהרה לתל שכל פיות פונים אליו באירופה כולה. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בספרו של אחד מגדולי רבני גרמניה בעת ההיא, רבי יצחק מזיא: "נשאלתי, אי יש להורות אחר שו"ע דמהר"מ איסרלניש ז"ל, מאחר שקיבץ כל חומרות של הבתראים, וכל מנהגי המדינות והארצות שלנו, כאשר נמצא בהקדמתו. תשובה. אומר אני, בודאי הגון מעלתו, אין לה ערך ושיעור… ושולחנו ערוך בכל מיני מטעמים, אליבא דרבותינו אשר אנו במדינת אשכנז מימיהם שותים".[29] רבי יצחק מזיא המשיך למנות את יתרונותיו של השו"ע עם פסקי הרמ"א, אך גם לא הסתיר את הסתייגותו מן השימוש בו, על ידי מי שאינו מורה הוראה מובהק, כי מחמת קיצור דבריו של הרמ"א, וחסרון המשא ומתן ההלכתי, עלולים המשתמשים בו להיכשל בהלכה.

רבי יצחק דחה את ההישענות המוחלטת על פסקי הרמ"א ובכך עקף את הבעיה האחרת שהציב הרמ"א לבני אשכנז. מעבר לפסקים שלא עמדו בסתירה למנהג קבוע כלשהו, הובאו בדברי הרמ"א הנחיות רבות הקשורות במנהגים מקובלים. הנחיות אלה משקפות בדרך כלל את 'מנהג אושטרייך-פולין'. ככל שסמכות השו"ע כפוסק גדלה באשכנז, גבר החשש שה'מפה' של הרמ"א תגרום לביטולו של מנהג אשכנז הישן.

מענין הדבר, שהלוחם הגדול ביותר נגד חדירת מנהגי פולין לאשכנז, היה דוקא אחד מחכמי פולין. רבי חיים בר בצלאל, אחיו של המהר"ל מפראג, היה חברו של הרמ"א מימי למודם המשותף בישיבת רבי שלום שכנא בלובלין. ר' חיים ראה את עצמו מוסמך לדון ביחס שבין מנהג אשכנז למנהג פולין, מפני שהכיר מקרוב את מנהגי שתי הארצות, בהן חי וכיהן ברבנות. הוא חיבר השגות על ספר 'תורת חטאת' של הרמ"א, בשם 'וויכוח מים חיים', וחיבר להם הקדמה ארוכה, בה נימק את עיקרי התנגדותו לדרכו של הרמ"א בהלכה. בהקדמה זו השתדל ר' חיים לעקור את הדעה שנשתרשה, כאילו ספרי הרמ"א מייצגים גם את מנהגי אשכנז. "הקדמתי את עצמי להסיר ממנהגי מדינת פולין", כתב, לא הפולנים מוסמכים לדבר בשם מנהג אשכנז, כי "מי יוכל לברר לנו עיקר מנהג בני אשכנז – כמוהם. כי הם [=בני אשכנז] ינוחו וישקטו תהילה לא-ל על שמריהם. שם חכמה, שם הועד מקדם קדמתיים". כלומר, בני אשכנז לא היגרו ממקום למקום באופן שחלקים ממסורתם יכלו ללכת לאיבוד, כדרך שאירע לאחרים. הוא המשיך וטען: "כמו שהרב [רמ"א] ז"ל היה מוכרח להודיע חילופי מנהגי בני מדינתו ממנהגי בני מזרח, כמו כן הוא הכרח גדול להודיע חילופי מנהגי בני אשכנז ממנהגי מדינת פולין. שאם הרב לא רצה לבטל מנהגו מפני מנהג ארץ ישראל, כל שכן שאין לבני אשכנז לבטל מנהגם מפני מנהג מדינת פולין".

ר' חיים סבור היה שהרמ"א עצמו לא התיימר כלל לכפות את מנהגי פולין על ארץ אשכנז, ורק המדפיס הוא זה שהציג את ספרו של הרמ"א כאילו הוא משקף גם את מנהגי אשכנז, כדי להגדיל את מספר הקונים בכל ארצות אירופה. ציין זאת ר' חיים בכתבו: "הנה הרב [רמ"א] עצמו לא כתב בהקדמת ספרו רק ממנהג בני מדינתו, ולא זכר מנהג אשכנז כלל… אכן המדפיס הוסיף מדיליה, והזכיר גם כן אשכנז בפירוש בדף הראשון, כי עיני הקונים לעולם ישוטטו בתחלת הספר ובזה הרבה לו קונים בכל המדינות".

 

To Top

שומרי מנהג אשכנז

האם נתמלאה משאלתו של ר' חיים מפרידבורג? האם החזיק 'מנהג אשכנז' מעמד בפני השפעתו העצומה של ה'שולחן ערוך' עם ה'מפה' של הרמ"א? קשה להשיב על כך בצורה חד משמעית. באשר לפסקי הרמ"א בדברים שאינם נוגעים למנהגים קבועים, התקבל הרמ"א כסמכות עליונה, בלתי ניתנת לערעור כמעט, אד בדברים הגוגעים למנהגים מקובלים, דבקו בני אשכנז בנאמנות למנהגי אבותיהם, כשהם נעזרים במידה רבה ב'ספר מהרי"ל', שנחשב לאבי מנהגי אשכנז בדורות האחרונים. השפעתו של המהרי"ל לשימור 'מנהג אשכנז', היתה גדולה, הן בחייו והן לאחר מותו. בחייו עצמו פעל בעצמו לשיקום רוחני של קהילות אשכנז ההרוסות מגזירות ק"ט, והטיף להחייאת המנהגים הישנים. תלמידו של המהרי"ל, ר' זלמן משוטיגווערא, העלה את מנהגי המהרי"ל עלי ספר, בו תוארו גם מנהגי קהילות הרינוס.

ספר מנהגי מהרי"ל שנכתב כמאה שנים לפני ה'שולחן ערוך', ונפוץ בעשרות, ואולי מאות, כתבי יד, היה מבצר ליהדות אשכנז לנוכח השפעת מנהגי פולין הכלולים בחיבורו של הרמ"א. ברם, עיקר כח העמידה של 'מנהג אשכנז', בא מחוסנם של האנשים עצמם. וכאן יש להבחין בשלוש קבוצות. האחת, בני הכפרים הפשוטים, השניה, בני הקהילות העירוניות המיוחסות, והשלישית והעיקרית: חכמי התורה. כל קבוצה דבקה ב'מנהג אשכנז' על פי נטיותיה. בני הכפרים, שהיו ברובם פשוטי עם, דבקו במסורת אבותיהם מתוך רגש עמוק של שמרנות. הגאון ר' חגי חנוך פרנקל, רבה של האנאו בסוף המאה השבע עשרה, הגדיר את הטיפוס הזה בצורה קולעת: "אנכי היודע ומכיר את טיב זקני מנהיגי מדינת אשכנז היושבים בערי פרזים, שכמעט הם מוסרים את נפשותם שלא לעבור על מנהג, אף שאין לו שחר ויסוד כל עיקר, יותר מעל גופי תורה, עד שכמעט בעו"ה התורה כרוכה ומונחת בקרן זוית, ואדם אין בארץ אשר יתן אל לבו ללמד את בנו תורה להרבות ישיבה להגדיל תורה ולהאדיר, ולקיים המנהג, הוא עוקר הרים כדי שלא לבטל כל עיקר. ולזה אני אומר… שלא להעבירם על מנהגם בשום ענין, ואף שאין להם על מה לסמוך… ומי יודע [אם] (ש)אין מנהגם מיוסדים על אדני האמת, על פי אבותיהם הקדושים אשר בארץ המה, אשר מהם יצאה הוראה לכל ישראל".[30]

קבוצה שניה היא של בני הקהילות המיוחסות, שהבולטת שבהן היתה, בדורות אלה, קהילת פראנקפורט דמיין. אצל הללו התפתח מה שנקרא בגרמנית 'לוקאל פאטריוטיסמוס', פאטריוטיות מקומית. על ארון הקודש בוורמס, היה חרות הפסוק: "לא טוב אנכי מאבותי",[31] בתור אזהרה למי שיעלה חלילה על דעתו לסטות ממנהג וורמסאי כלשהו.

ומעבר לאלה, עומדת הקבוצה השלישית, של חכמי אשכנז גדולי התורה. אלה לא יכלו להיסחף ברגשות עממיים עמומים, ושקלו בפלס, כל מנהג, לאור הגמרא והפוסקים. מהם שחיברו ספרי מנהגים שלמים, שמטרתם להנציח כל דקדוק קטן שנהוג בקהילותיהם. לחכמי התורה היתה הערכה גדולה ביותר למסורת באשכנז, ורבים מהם העדיפו אותה בצורה מפורשת על מסורות אחרות בנימוק – אותו השמיע ה'חות יאיר' – שבני אשכנז "בריאים כמריאים משיבושי וקלקולי המנהגים."[32]

רבי נתנאל ווייל בעל 'קרבן נתנאל' חזר על דעת קודמיו כי "מנהגי אשכנז מיו­סד­ים על אדני פז ומשובחים יותר ממנהגי פולין", והבהיר שעוד בימיו קיימים מנהגים אלה, כי "הגאונים שהרביצו תורה בישראל, כגון מהרי"ל ומהרי"ו, הם קבעו לדורות כל חומרות ומנהגים, אשר אנן בני אשכנזים נגררים אחרי­הם".[33]

דעה זו השמיע גם רבי יהונתן אייבשיץ, בהוסיפו כי "התורה היה מסור לחכמי אשכנז... ומה נדע אשר לא ידעו הם?"[34]

"דעו!", קבע גם רבי משה סופר בעל 'חתם סופר', "כי כל המנה­גים הללו שבאשכנז נוסדו על פי רבותינו בעלי התוספות, רש"י ותלמידיו, תושבי ארץ ההיא".[35]

To Top

קהילת פראנקפורט – מבצר עוז למנהג אשכנז

בכמה קהילות בגרמניה חל כירסום זוחל ב'מנהג אשכנז' ההיסטורי, אם בהשפעת בני פולין שהגיעו לאשכנז אם בהשפעת ספרי הלכה של חכמי ארצות אחרות. בדורות האחרונים עמדה קהילת פראנקפורט דמיין כמבצר עוז למסורת הראשונים ולמנהג אשכנז המובהק. הבכורה הרוחנית עברה מקהילות שו"ם לקהילת פראנקפורט דמיין. היהודים גורשו למשך מאות שנים ממגנצא ושפיירא ואילו אוכלוסיית וורמיישא הלכה ונדלדלה בגוף וברוח. קהילת פראנקפורט דמיין היתה במאות השנים האחרונות 'ירושלים דאשכנז', וזאת בזכות עתיקותה, ישיבותיה הגדולות והמפורסמות, גדולי התורה שכיהנו בה ברבנות, והצטיינותה בשמירת מסורת אשכנז ללא פשרות. בקרב קהילות אשכנז הותיקות היה לה מעמד בכורה, והיא היתה המצפן והתמרור לקהילות רבות, קטנות וגדולות, בדרום ומערב גרמניה.

למעמדה המיוחד הזה של פראנקפורט רמז בן השל"ה, רבי שבתי שפטיל הורוויץ בעל 'ווי העמודים' (-ת"ך), בהגדרתו הבאה: "ראש ההר, ק"'ק פרנקפורט עיר הגדולה לאלקים, בכל מדינות אשכנז היא תל תלפיות שהכל פונים אליה".[36]

לעתים ציינו זאת בספרי תפילות. בשערו של מחזור, ללא מקום דפוס, שנדפס בשנת שפ"ה, נאמר: "ראה זה דבר חדש, כבר לא היה לעולמים, מחזור קטן מסודר כפי סדר ומנהג דק"ק ורנקבורט ושאר קהילות ומדינות האשכנזים יצ"ו, וגם כמנהג פולין".[37] פראנקפורט צוינה בתור הקהילה המובילה באשכנז. כך גם בשער מחזור שנדפס בשנת תע"ב בעיר פולנית שעמדה תחת שלטון פרוסי, הובהר כי הוא "כמנהג ורנקבורט דמיין ומדינות אשכנז".[38]

רבי יעקב הכהן פופרס בעל 'שב יעקב' (ת"ל-ת"ק) כתב לאחד משואליו: "דברים התלוים במנהג אין מן הצורך להודיע, באשר ראה ראיתי שדרש ושאל אחר זה לק"ק פרנקפורט, וכפי המנהג שם כרוך אחריה כל מדינות אשכנז".[39] לדוגמא מסר על מקום רבנותו הראשון בקהילת קובלנץ, שבניה "נוהגין בכל דבר מנהג פרנקפורט".[40]

בנו של ה'הפלאה' ויורשו ברבנות קהילת פראנקפורט רבי צבי הירש הלוי הורוויץ בעל 'מחנה לוי', חזר ואישר בשנת תקע"ה, כי "כאן פה קהילתינו יע"א... רוב קהילות אשכנז נמשכין אחר מנהגינו".[41]

את ספרו 'דברי קהלת' הדפיס רבי שלמה זלמן גייגר בשנת תרכ"ב, כדי להודיע "מנהגי תפלות ק"ק פראנקפורט על המאין, עליון יכוננה, ושאר קהלות אשכנז ההולכות אחריה".[42]

גם הקהילות הקדומות וורמיישא (וורמס) ופרידבורג (פרדיברג) הכירו בחשיבותה של פפד"מ, עד שרבי חיים מפרידבורג (-שמ"ח) אחי המהר"ל מפראג, ששימש ברבנותן של קהילות אלה, טען כי בעזרתה של פראנקפורט זכה להכיר את מנהגי אשכנז האמיתיים: "זה לי גם כן כ"ו שנים שעמדתי בב' קהלות גדולות, ווירמיש ורדיבורג, ושואף הולך הייתי תמיד גם כן בקרית מלך רב, ק"ק וורנקוורט יע"א, תמיד דרשתי וחקרתי ושאלתי היטב אחר מנהגי המדינה".[43]

כיוצא בזה רבי יאיר חיים בכרך בעל 'חות יאיר', שהיה דור שלישי ברבנות קהילת וורמיישא העתיקה, דן עם רבני אשכנז בדורו על מנהג כלשהו בחופה, וסיפר כי כדי להיחלץ מהספק "אחר כל הנ"ל, כתבתי לק"ק ורנקפורט, לאחד המיוחד שבק"ק, שיודיעני איך המנהג שם".[44]

הקהילות שעמדו תחת השפעתה של פראנקפורט או קרובות לה בהליכותיהן ומנהגיהן, היו בעיקר אלה שבחבלי הארץ הסמוכים לה. כבר עמדנו על כך שלמנהג גרמניה הישן היו שני שמות: 'מנהג רינוס' ו'מנהג אשכנז', שניהם באים בעצם להגדיר את תחומיו הגיאוגראפיים. הגדרה גיאוראפית נדירה יותר, היא: 'ערי פראנקיא'. השם 'פראנקוניה', או 'פראנקן', שימש לציון חבלי הארץ אשר משני עברי המיין, הוא הנהר שהתפרסם בתולדות ישראל בזכות אותה עיר ואם בישראל שישבה לגדותיו: פראנקפורט דמיין. השם 'פראנק-פורט', משמעו בגרמנית עתיקה: שער הפראנקים. ה'חתם סופר', שהיה יליד פראנקפורט, כתב על הגבולות הגיאוגראפיים של המסורת האחידה בערי פראנקיא, כאשר יצא להגן עליה מפני מתקיפיה. אחד מרבני הונגריה כתב לחת"ס דברים קשים בגנות המנהג באשכנז, להתיר גילוח לאבל אם נזדמן לו בתוך השלושים להיות בעל ברית. השיב לו החת"ס:

מה שכתב על ערי פראנקיא עושים שלא כדין תורה, חלילה לומר על עם ה' כזאת, דבר זה, כי זה פוגע בכבוד מורי ורבותי, וחבירי ואבותי הקדושים, נוחי נפש, ואשר המה חיים עודנו, ה' עליהם יחיו... ותלי"ת ידם רב להם, וגדולים וטובים הם וקדושי עליון... ויהיה יודע, כי ערי פראנקיא הם כל קהלות אשכנז מתחת פרוורהא[45] דפיורדא, כי שם עדיין נוהגים נוהגין מנהג פולין ברוב דבריהם… אבל משם ולהלן, מגלילות ווערצבארג [=ווירצבורג] ולהלן, משך נהר מאינוס וריינוס עד הים הגדול ובכלל, הם ערי פראנקיא, ובכללם פראנקפורט, מגנצא, ווירמשא, מעץ, מנהיים וכדומה.

ורוב מנהגם על פי רב עמרם גאון, אשר עמדתי על קברו במגנצא, ורבי יואל, ורבי אפרים בבונא, ובעלי התוספות ורש"י, ומהר"ם מרוטנבורג, והרא"ש והטור. ומה אאריך בזה? אך יעיין בספר 'נוהג כצאן יוסף' ובספר 'יוסף אומץ'... שם ימצא מנהגיהם משונים הרבה מהסכמת רמ"א, כי דבריו – של הרמ"א נאמרו על מנהג פולניא, והם – בני פראנקיא – לא שינו מנהגם הקדום בשביל זה.[46]

 

החת"ס ציין כי בפיורדא "עדיין נוהגים נוהגין מנהג פולין ברוב דבריהם". למעשה בפיורדא התפללו על פי מחזורי מנהג אשכנז ונהגו רבות כמנהג אשכנז המובהק. מתוך ספר מנהגי קהילת פיורדא עולה שהיא היתה יותר נאמנה למסורת אשכנז ממרבית קהילות יוצאי אשכנז בזמננו, אך לא באותה מידה קפדנית ודקדקנית של פראנקפורט, עיר מולדת החת"ס, ו'סטייתה' הקלה של פיורדא ממנהג אשכנז המקורי זיכתה אותה מאת החת"ס לציון של: 'מנהג פולין ברוב דבריהם', תוך ציפיה מצד החת"ס שמצב זה הוא זמני, – 'עדיין', – ולא של העתיד. אמנם סידור התפילה (ויתן לך וכדומה) והמחזור המערבי התקבלו בפיורדא ובנותיה, אך נשארו כמה סימנים למקור האוסטרייכי: אין ברכת כהנים בשחרית אלא במוסף בלבד, וכשחל בשבת אין ברכת כהנים כלל; אין אמירת מערבות גם כשחל בשבת; אין אמירת 'במה מדליקין' בליל שבת כשחל ביום טוב ובחול המועד; אומרים 'ברכי נפשי' בשבתות חדשי החורף ועושים קידוש בליל שבת אחר אמירת 'אמר ר' אלעזר' ולא לפניו.

 

To Top

סידורי התפילה

 השמרנות בפראנקפורט ובנותיה היתה בכל המנהגים הקשורים לארבעת חלקי השולחן ערוך, וכך באופן לא פחות בולט גם בנוסח התפילה. קהילת פפד"מ שמרה בעקשנות על נוסחי תפילה קדומים, ואך מעט הושפעה מסידורי התפילה החדשים שהכלילו נוסחים השאובים מהצעות תיקון של בעלי דקדוק מסוימים או מנוסחים שמקורם הראשון הוא ספרדי ואינם תואמים את מסורת הראשונים נחלת חסידי אשכנז.

המנהגים שלפנינו מבוססים בעיקר על מנהגיה של פראנקפורט, שהיא ברוב הפרטים שמרה על מסורת אשכנז שהיתה רווחת גם במקומות אחרים באשכנז, אלא שבדורות האחרונים נשתנו במקצת בגין השפעות שונות. מנהג פראנקפורט ייצג בדורות האחרונים את מנהג אשכנז המובהק ביותר, האיתן ביותר והקדום ביותר.

יצויין, כי הצביון הכללי של בתי הכנסת בכל קהילות אשכנז היה זהה למדי, וצביון זה נשמר גם בקהילות שנהגו כמנהג מרכז אירופה ושבהן התפללו מתוך מחזורי 'מנהג פולין' (היינו פולין שבתקופה הטרום-חסידית). ההבדלים הבולטים ביותר בין 'מנהג אשכנז' המובהק לבין מנהג אשכנז הקרוי 'מנהג פולין' היו בסדרי הפיוטים והסליחות. חלק נוסף של ההבדלים בין פפד"מ לקהילות שלא נהגו כמותה, הם שינויים שאומצו באותן קהילות בתקופות המאוחרות בניגוד לפפד"מ שהתעקשה על המשכת מורשת הקדמונים.

יהודי אשכנז בתקופת הראשונים התפללו מתוך ספרי תפילה ומחזורים שנכתבו בידי סופרים על גבי קלף. המונח 'תפילה' בספרי רבותינו הראשונים וכן בשפת הדיבור החיה של יהודי אשכנז עד הדור האחרון, מציין 'סדור תפילה'. גם בתקופה מאוחרת, כאשר כבר היו מצויים סדורים ומחזורים מודפסים, מזה מאות שנים, ויד כל אדם משמשת בהם, נהגו בקהילות הותיקות, להעמיד לרשות הש"ץ סדור מיוחד הכתוב על קלף בכתב יד של סופר. ניתנו לכך טעמים אחדים, האחד, שבכתיבה זו ניתן להקפיד על נוסח הקהילה המדויק, בלא להזדקק לנוסחאותיו של המדפיס. דבר זה היה חשוב במיוחד בקהילות אשכנז העתיקות, שהקפידו לשמור על מסורת הקדמונים. טעם נוסף, שסידור כזה הוא תמיד רכוש הקהילה וראוי לו לש"ץ להשתמש בסדור ששייך לצבור כולו. עוד יתרון היה לסדורים אלה, שהם היו בכתיבה ממש עם אזכרות שנכתבו לשם קדושה, ולא דפוס שנחלקו בו הפוסקים אם דין 'כתב' לו. ברם, מטעם זה גופא היו שערערו על כתיבת סדורים והעדיפו את המודפסים, שהרי מדינא דגמרא אסור לכתוב סדורים כלל, "דכותבי ברכות כשורפי תורה".

כתיבת סידורים אלה עבור שליחי הצבור נחשבה למצוה גדולה, והיו רבים "שמוציאין ממון הרבה לכתוב לכתוב התפלות ומכלים ממונם בכך". יוקר ההוצאה של כתיבת סדור כזה, גרמה לכך שבני קהילות אחדות נאלצו ליטול את תשלום הסדור "ממעות הצדקה".

ברם, הציבור הרחב נאלץ להסתפק במחזורים שיצאו בבתי-דפוס בערים שונות, כגון ויניציאה, זולצבאך, אמסטרדם, מיץ ועוד. בשנת תק"ס החלו להופיע הסידורים 'שפה ברורה' ו'שפת אמת' של רבי בנימין וולף היידנהיים בעיירה רעדעלהיים. תרומתו הגדולה של היידנהיים במחזוריו היתה הגהת הפיוטים משיבושי המדפיסים, ותרומתו החשובה בסידוריו היתה ניקוד אחיד ומדויק. לעומת זאת בנוסחאות התפילה שינה היידנהיים לעתים קרובות מנוסח אשכנז הישן, באמצו הצעות 'תיקונים' של המדקדק המשכיל יצחק סאטאנוב, וכן בשלבו – ללא אבחנה – גירסאות של נוסחי ספרד ופולין שנדחו בזמנו על ידי רבותינו הראשונים באשכנז.

הדבר לא ידוע כיום, שנוסח סידורי רעדעלהיים מאת החכם ר"וו היידנהיים זצ"ל לא התקבל בפפד"מ, מפני שהוא שינה מנוסחי הקדמונים. הוא נגרר בכמה דברים אחר המשכיל יצחק סאטאנוב (שהתחזה ליהודי מאמין בלבשו מלבושי פולין). וכך כתב רוו"ה בהקדמתו למחזור של פסח: "וזאת לדעת, כי בסדר התפלה הלכתי בשיטת החכם בעל 'ויעתר יצחק', והדפסתי רוב הנוסחאות על דעתו והכרעתו".

מלבד זאת רוו"ה מערב לעתים בנוסח אשכנז המובהק את נוסחי ספרד ופולין. ללא ספק שבעל דקדוק גדול היה, והוא גאל את הסידור מקמשוני הניקוד המשובש, אך מה שנוגע לנוסח, היות והוא ביקש למכור את הסידור שלו גם בקהילות כמנהג פולין, יצא סידורו מעורב מנוסח אשכנז ופולין, בנוסף לתיקוני הנוסח לפי רוח ימיו.

את הנוסחים החדשים בסידור רעדעלהיים מיאנו לקבל שומרי מסורת אשכנז המובהקים בפפד"מ. אם נעיין בספר המנהגים החשוב ביותר של פפד"מ שנכתב בדורות האחרונים, הוא ספר 'דברי קהלת' של רבי שלמה זלמן גייגר, נמצא שהשיג על נוסחיו החדשים של היידנהיים בסידורו ובמחזוריו, בעשרות מקומות!

בדורות האחרונים הורגלו בני פפד"מ להשתמש בסידוריו, בהיעדר סידור משובח הימנו, אך הגיהו בהם בכתב ידם את הנוסח מתחילת הסידור ועד סופו, ורק מקצת הגהות אלה, הגיעו לדפוס בשולי דפוסי רעדעלהיים המאוחרים, וגם אלה לא כולם מדוקדקים. הם נמסרו לדפוס על ידי חברי הקהילה הכללית שלא פרשה מהרפורמים, ומשקפים כנראה את מה שנשמר אצלה.

מרן החת"ס שיבח את רוו"ה על הגהת הפיוטים ותרגומם, שאלמלא הוא נשתקעה אמירת הפיוטים בדורות הללו. אך לא הזכיר בשבחיו את איכות נוסח הסידור. כך כתב: "החכם השלם מו"ה וואלף היידנהיימר שי'... כילה כמה זמנים בהגהת הפיוטים ולתרגמם בלשון אשכנז, ואלמלא הוא הפיוטים כבר נשתקעו ולא נאמרו בדורות הללו, כידוע, והוא טרח וקיבץ כמה ספרים למאות הנצרכים לזה העסק, והוציא ממון רב... וגאונינו רבותינו חסידי אשכנז זצ"ל קבעו שכרו למינקט ליה שוקא על כ"ה שנין שלא ישיג אחר את גבולו" (שו"ת חת"ס, חו"מ, סו"ס ע"ט).

גם ההסכמות משאר גדולי דורו שקיבל רוו"ה, היו על מפעלו בשיקום הפיוטים במחזוריו, תרגומם בתוספת ביאורים נפלאים, אך לא נזכרת אף מילה אחת על הסידור שלו ונוסח התפילות שהציע במחזוריו.

אין ספק, שאילו היה זוכה רוו"ה לראות את כל סידורי רבותינו הראשונים, אשר רק בימינו נדפסו פירושיהם על הסידור ונוסחאותיהם, לא היה מדפיס נוסחים על פי סברות בני דורו.

'סידור רעדעלהיים' שימש כמופת לסידורים רבים במערב אירופה ומזרחה, ויש שהעתיקו את הנוסח שלו בשלימות, כמו סידור 'תפלת ישראל' של רבי יחיאל מיכל זקש, שנפוץ אף הוא בגרמניה. תפוצתם העצומה של סידורים אלה גרמה לשינוי הנוסח הישן בקהילות קטנות ובינוניות, שנשענו בלעדית עליהם, אך לא בקהילות גדולות ומדקדקות, כמו פראנקפורט דמיין. בקהילה זו דחו את חידושיו ושינויו של היידנהיים, והמשיכו כבעבר להתפלל לפי נוסחי התפילה העתיקים כפי שנשמרו בסידורים הישנים. סידורו של הש"ץ בפפד"מ היה כתוב לפי הנוסח המקובל, ובני הקהילה מביני התפילה כאשר רכשו סידור 'רעדעלהיים' הגיהו את העותק הפרטי שלהם על פי מנהג פפד"מ.

מקצת הגהות אלה – מקצתן בלבד – נדפסו בסופו של דבר בשולי העמודים במהדורות המאוחרות של סידור 'שפת אמת'. רוב המאפיינים המובהקים של סידורי מנהג אשכנז הישן לא נזכרו בהגהות אלו. למשל בתפילת ערבית של שבת צויין כי בפפד"מ נוסח הברכה המסיימת את 'השכיבנו' הוא: 'פורס סוכת' (ולא 'הפורס' כנוסח הספרדים). אך באותה מידה מנהג אשכנז הישן הוא – והדבר לא צוין בהגהות הללו – לומר בברכת 'ברוך שאמר': 'אב הרחמן' (ולא 'האב' כנוסח הספרדים). ועוד יזכר לדוגמא כי בסידורי אשכנז המובהקים לא מופיע נוסח 'לעולם יהא אדם ירא שמים' לאמירה, אלא ככותרת המסבירה את הצורך באמירה שאחריה; ברכת התורה נקבעה מקדם במסורת אשכנז להיאמר לפני פרשת התמיד (ולא אחר ברכת 'אשר יצר' באופן המונע מברכת 'אל-הי נשמה' להיות ברכה הסמוכה לחברתה) ובסידוריה לא נדפסו כלל נוסח ברכת כהנים ומשנת 'אלו דברים', שהם סדר הלימוד שהיה מקובל בארצות המזרח במקום סדר הקרבנות המקובל באשכנז; אין בסידורי אשכנז המובהקים את המנהג הספרדי לומר 'מזמור שיר חנוכת הבית', שאמירתו באשכנז לפני ברכת 'ברוך שאמר' נחשבת להתעלמות מההלכה שברכה צריכה להיאמר 'עובר לעשייתן'; בסוף 'עלינו' נשמטו במנהג אשכנז הפסוקים שנוספו על פי מנהג האריז"ל אחר המלים 'תמלוך בכבוד', פסוקים שאינם במנין האותיות המדויק של תפילה זו על פי סוד במסורת חסידי אשכנז. הדפסתם של נוסחים אלה ואחרים ללא ציון כלשהו שאין זה המנהג הישן, ולעתים אף מנוגד לו, גורמת למתפלל לחשוב שהללו הם חלק ממנהג אשכנז המקורי, בעוד שאינם כאלה.

על כן הסידורים בני זמננו הנקראים בפי כל בשם 'נוסח אשכנז' אינם לאמתו של דבר סידורי 'מנהג אשכנז' המובהקים, אלא סידורים שמבוססים על הנוסח של 'אשכנז' עם תוספות ושינויים שהתקבלו בזמנים מאוחרים יותר במזרח אירופה, כמו שבמקביל הסידורים המכונים כיום בשם 'נוסח ספרד' אינם סידורי ספרד אמיתיים אלא מתבססים על נוסחים של יהודי ספרד עם שינויים והוספות שאומצו בידי המתפללים במזרח אירופה. כשם שיהודי ספרדי המקפיד על מסורת אבותיו, אינו מתפלל מתוך 'סידור ספרד' מזרח אירופאי, כך בן אשכנז המקפיד על 'מנהג אשכנז' כמסורת אבותיו, אינו יכול למצוא את מבוקשו בסידור 'נוסח אשכנז' מזרח אירופאי. צורך השעה הוא לחזור ולהדפיס סידור מוגה ונוח לתפילה כמנהג אשכנז המובהק.

 


To Top

[1] ויקרא רבה, פרשה כ'.

[2] בבא בתרא טו ע"ב.

[3] בבא בתרא צג ע"ב.

[4] במדבר כט, א.

[5] עי' ראש השנה לד ע"א.

[6] מור וקציעה, סי' תק"צ.

[7] עי' שרשי מנהג אשכנז, ח"א, בני ברק תשנ"ה, פרק 'קול השברים והתרועה'.

[8] רמב"ם ה' תפילה פ"א. ועי' ערוך השולחן או"ח סי' פ"ט.

[9]צל"ח עמ"ס ברכות דף יא ע"ב ד"ה תנ"ה.

[10]משלי יח, א.

[11]ע"פ משלי ח, לו.

[12]בבא מציעא עו ע"א.

[13] משנה ברורה סי' ס"ח ס"ק ד'.

[14]סי' תר"ז.

[15]ב"ח או"ח סי' ס"ח.

[16] ספר נחלת שבעה, סי' י"ב, מחודשים, סעיף א'.

[17] מג"א סי' תר"מ ס"ק י"ב.

[18] שו"ת חות יאיר, סי' ע'.

[19] שו"ת חות יאיר, השמטות לסי' קכ"ו.

[20] עי' ר"י למפרונטי, פחד יצחק, ח"ה, דפים קלז-קלט, ועוד הרבה.

[21] פיה"מ לרמב"ם גיטין פ"ה מ"ח.

[22] עי' ירושלמי עירובין פ"ג סוף ה"ט; מג"א סי' ס"ח.

[23] או"ז ח"א סי' תשנ"ב.

[24] סדור ר' שלמה מגרמייזא, ירושלים תשל"ב, עמ' רכא.

[25] שו"ת הרא"ש כלל כ' אות כ'.

[26] ב"י יו"ד סי' פ"ב.

[27] סדור עמודי שמים, אלטונא תק"ה, דפים תיא-תיב. דברים אלה צוטטו בשלימותם בשו"ת מכתב סופר, סי' ב' ד"ה וכבר.

[28] שו"ת מהרי"ל, סי' צ"ה.

[29] שו"ת יפה נוף, מדור שונות, סי' ד', עמ' רלו.

[30] שו"ת נחלת שבעה, סי' ע"ז.

[31] מלכים-א יט, ד.

 [32] חות יאיר, בס' מקור חיים סי' ס"ו סע' ט'

 [33] שו"ת תורת נתנאל, סי' ה'.

 [34] כרתי ופלתי, סי' ל"ה.

 [35] שו"ת חת"ס, אה"ע ח"א, סי' צ"ח.

[36]          הקדמת ספר ווי העמודים.

[37] ר"נ וידר, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, ירושלים תשנ"ח, ח"א, עמ' 414.

[38]             יודאיקה ירושלם, קטלוג מכירה ביום ד' אדר א' תשנ"ז, מס' 30.

[39]             שו"ת שב יעקב, ח"ב, חו"מ, סו"ס י"ג.

[40]             שם, ח"א, סי' י"ד, ד"ה הנה.

[41]          רצ"ה הורוויץ, שו"ת חומר בקודש, סי' ו'.

[42] רש"ז גייגר, דברי קהלת, פפד"מ תרכ"ב, עמ' השער.

[43] ר"ח מפרידבורג, ויכוח מים חיים, הקדמה.

[44] שו"ת חות יאיר, סי' נ"ב.

[45] לשון פרוור. בתשובה נדפס בטעות 'פרווהא', אך תיקנו על פי לשון חז"ל 'פרוורהא'. עי' בבא בתרא קכב ע"ב.

[46] שו"ת חת"ס החדשות, סי' י'.

חזרה לתוכן


.Powered by eFox (c) Art-i-Shoke