לבוש בתפילה

מקפידים על לבוש מכובד בתפילה. מתפללים בבגד עליון ובכובע על הראש. גם נערים חובשים כובע כלשהו, ולא כיפה גרידא.

ברכות השחר

תפילת הציבור מתחילה ב'אדון עולם'.

מתפללים בהגייה האשכנזית המקובלת מני קדם, וכן על פי כללי הדקדוק, הוגים את החולם אָאוּ, O^u, [g]o.

ש"ץ מנגן 'אדון עולם' בקול רם, ולימים מצוינים יש ניגונים מיוחדים. אם ח"ו ביום חול יש בר מינן לפני קבורה, אומרים אותו בלחש.

ש"ץ אומר בקול רם את כל ברכות השחר, מברכת 'על נטילת ידים' עד 'גומל חסדים טובים לעמו ישראל', והקהל עונה על ברכותיו 'ברוך הוא וברוך שמו' ו'אמן'. וכל אחד מהקהל אומר לעצמו בלחש את כל הברכות. יש הנוהגים לעמוד בכל ברכות השחר.

בברכת 'אשר יצר' הש"ץ מנמיך את קולו במלים 'וברא בו' עד 'אחד מהם'.

אחר 'ומפליא לעשות' אומרים מיד 'אלדי נשמה'.

ב'אלדי נשמה' אומר הש"ץ בקול רק את המלים הראשונות 'אלדי, נשמה שנתת בי' ואת המלים האחרונות 'רבון כל המעשים' עד סוף הברכה.

את הברכות מ'אשר נתן לשכוי' ועד 'הנותן ליעף כח' אומרים בניגון מיוחד, המתחלף לסירוגין, ברכה אחת בניגון עולה ואחת בניגון יורד. לברכות 'רוקע הארץ על המים' ו'עוטר ישראל בתפארה' יש ניגון של עליה יתירה, ולברכת 'הנותן ליעף כח' יש ניגון מסיים.

הנוסח הנכון הוא 'שלא עשני גוי' (ולא 'נכרי', 'כותי', 'עכו"ם', 'ישמעאל', 'שעשני ישראל', 'שעשני יהודי').

ברכת 'מלביש ערומים' נאמרת לפני ברכת 'פוקח עורים'.

ברכת 'אשר הכין מצעדי גבר' נאמרת לפני ברכת 'שעשה לי כל צרכי'.

הנוסח הוא 'בא"י גומל חסדים' (ולא 'הגומל').

מתחילים 'רבון כל העולמים לא על צדקותנו' בלי לומר את ההקדמה 'לעולם יהא אדם'.

לפני 'שמע' הגירסא היא: 'ערב ובקר בכל יום תמיד פעמים באהבה ואומרים' (ולא: 'ערב ובקר ואומרים פעמים בכל יום').

ברכת התורה אומרים לפני פרשת התמיד.

בברכת התורה הנוסח הנכון הוא 'בפינו ובפיפיות עמך' (או 'בפיות עמך', אבל לא 'בפי עמך'). אין מוסיפים את המילה 'לשמה'.

אחר ברכת התורה מקפידים לומר את פרשת התמיד (מקרא) סדר הקרבנות (משנה) וברייתא דרבי ישמעאל (תלמוד), ולא הצריכו לומר פסוקי 'יברכך' ומשנת 'אלו דברים'.

אין אומרים קדיש אחר קרבנות.

טלית ותפילין

מתעטפים בטלית ומניחים תפילין אחר קרבנות.

הרב והש"ץ אומרים ברכות אלה בקול רם, גם ברכת תפילין של ראש.

המנהג הישן היה שבעת התפילה חובשים כובע ומעטפים את הראש בטלית מעל הכובע, ובדורות האחרונים נתפצל המנהג, אלה חובשים כובע בלא טלית לראשם, ואלה מכסים ראשם בטלית בלא חבישת כובע.

אף נערים מתעטפים בטלית גדול, ויש שמתעטפים רק מגיל י"ג.

מהדרים אחר בתי תפילין קטנים ככל האפשר, כדי לדקדק על מיקום התפילין (בפרט אצל צעירים בני מצוה שאבריהם קטנים).

קשר תפילין של ראש הוא מרובע סתום.

כתב סת"ם הוא כתב 'בית יוסף', ויש מהדרים (חו"י וחת"ס) שהיו"ד בימין הצד"י תהא דווקא הפוכה.

את הכריכות סביב הזרוע של רצועת תפילין של יד, מלבד הכריכה הראשונה, כורכים אחר הנחת תפילין של ראש.

אחר הנחת תפילין מקפידים להחזיר את הלבוש העליון בצורה מסודרת ולא מרושלת.

תפילין דרבינו תם מניחים רק גדולי תורה שמוחזקים בחסידות אמיתית, לרוב בצינעה.

בחול של מועד מניחים תפילין (בארץ ישראל בצינעה, ויש מעט בתי כנסת בהם כל הציבור מניח תפילין).

פסוקי דזמרה

אין אומרים 'מזמור שיר חנוכת הבית' לפני 'ברוך שאמר'.

השמש או הש"ץ מכריז: 'שתיקה יפה בשעת התפילה' טרם פותחים באמירת 'ברוך שאמר'.

הש"ץ אומר 'ברוך שאמר' כולו בניגון חול, או בניגון השייך לאותו יום.

בנוסח 'ברוך שאמר' אומרים 'אב הרחמן' (ולא 'האב'), 'בפי עמו' (ולא 'בפה').

אין המנהג לעמוד באמירת 'מזמור לתודה'.

בכל אמירת 'אשרי' ש"ץ מרים קולו בנעימה בפסוק 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון' – כי הקול מעורר את הכוונה.

החל מ'הללויה הללו א-ל' עד 'כל הארץ אמן ואמן', אומר הש"ץ את הפסוקים כולם בקול רם.

אין מפסיקים בין אמירת 'נאמן לפניך' לאמירת 'וכרות עמו הברית', אלא בשחרית של ברית מילה שמנגנים פסוקים אלה באמירת סירוגין מיוחדת של המוהל והסנדק.

בסוף שירת הים כופלים את הפסוק 'ד' ימלוך לעולם ועד' (אין אומרים 'ד' מלכותיה', וגומר 'כי בא סוס' וגומר) וממשיכים 'כי לד' המלוכה'. מסיימים: 'ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל ד' אלדינו ד' אחד'.

קדיש וברכו

בכל הקדישים הניקוד הוא: 'יִתְגַּדַּל וְיִתַקַדַּשׁ' – 'וְיִתְהַדַּר... וְיִתְהַלַּל', – 'תִּתְקַבַּל', בפתח תחת הדל"ת והלמ"ד (ולא צירי).

אומר הקדיש כורע חמש כריעות והיינו באמירת המילים 'יתגדל', 'אמן – יהא שמיה רבא'', 'יתברך', 'בריך הוא', 'ואמרו אמן' השני.

עונים 'אמן יה"ר' עד 'עלמיא', ובנשימה אחרת מוסיפים את המילה: 'יתברך'. מוסיפים 'יתברך' רק כאשר המתפלל עומד בתפילתו במקום בו רשאים להפסיק בדיבור.

בהגיע הש"ץ או בעל הקדיש למילים 'שמיה דקודשא', הציבור אומר עמו (ולא אחריו): 'בריך הוא'. ואז ממשיך בעל הקדיש לומר: 'לעילא מן כל ברכתא'.

כל קדיש שתפסו מעומד יש לעמוד בו. רבים מחמירים לעמוד גם בשאר קדישים, ויש הקמים קמעה באמירת 'יהא שמיה רבה' בלבד.

על הש"ץ להאריך בנגינת 'ברכו' כדי שיעור שהות שהקהל יספיק לומר 'יתברך וישתבח'. נהגו שכל אחד מהקהל מכופף את ראשו בעת שהש"ץ אומר 'ברכו' (גם כאשר הש"ץ אומר 'ברכו' בחפזון ואין לציבור שהות לומר את נוסח 'יתברך וישתבח').

באמירת 'ברכו' הש"ץ אומר: 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' יחד עם הציבור, ולא אחריו, כמו בעניית קדושה וכיו"ב. וכן המנהג ב'ברכו' של העולים לתורה.

קריאת שמע וברכותיה

בברכת 'אהבה רבה' אומרים 'אב הרחמן' (ולא 'האב').

עונים 'אמן' על ברכת אהבה של ש"ץ.

להשלמת רמ"ח תיבות בקריאת שמע מקדימים לה אמירת 'א-ל מלך נאמן' הן ביחיד והן בציבור (ויש שבהתפללם בציבור משלימים את חשבון רמ"ח בעניית 'אמן' של ברכת אהבה, שהיא נוטריקון 'א-ל מלך נאמן').

מהדרים לקרוא קריאת שמע כתיקונה בטעמי המקרא, כפי נגינת הטעמים הקדומה של בני אשכנז.

הרב מגביה את קולו החל מהפסוק 'למען ירבו' ועד סוף פרשת ציצית.

בסוף קריאת שמע ש"ץ מרים קולו בהגיעו למילה 'אמת' ואינו כופל 'ה' אלקיכם אמת'. לפיכך ש"ץ אומר פרשת ציצית בלחש עם הרב כדי שיסמוך 'אמת' ל'ה' אלקיכם', ולא יצטרך להמתין עליו ולהפסיק בין המלים הללו.

בנוסח 'על הראשונים' הגירסא הנכונה כבסדור 'שפת אמת': 'מעולם שמך' (ולא 'מעולם הוא שמך').

לפני 'בא"י גאל ישראל' אין אומרים את הפסוק: 'גואלנו ד' צב-אות קדוש ישראל'.

שמונה עשרה

אומרים 'מוריד הגֶשם' – הגימל בסגול ולא בקמץ.

בברכת 'אתה חונן' הגירסא כבסדור 'שפת אמת' בשוליים: 'בינה דעה והשכל'.

הנוסח 'ראה בענינו' (ולא 'ראה נא בענינו').

בברכת 'ברך עלינו' הגירסא 'ושבענו מטובך' (ולא 'מטובה').

נוסח ברכת 'למלשינים' הנכון (שלא חלו בו ידי הצנזור):

 לַמְּשׁוּמָדִים אַל תְּהִי תִקְוָה וְכָל הַמִּינִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ וְכָל אוֹיְבֵי עַמְךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ וּמַלְכוּת זָדוֹן

מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִֽיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ.

בברכת 'על הצדיקים' הגירסא הנכונה כב'סדר עבודת ישראל': 'חלקנו עמהם ולעולם לא נבוש' (ולא 'עמהם לעולם ולא נבוש').

ב'אלדי נצור' הגירסא הנכונה כב'סדר עבודת ישראל': 'וקלקל מחשבוֹתם' (ולא 'מחשבתם').

קדיש הפתח – פריסה על שמע

כשיש מאחרים לתפילת שחרית שלא שמעו 'ברכו' וקדיש לפני ברכת יוצר, אזי כשמשלים הרב את תפילתו ופוסע לאחוריו, אָבֵל או בעל 'יאהרצייט' נעמד בפתח בית הכנסת, ואומר חצי קדיש ולאחריו 'ברכו'. מיד אחר 'ברכו' פותח הש"ץ בחזרת התפילה.במנחה, אם יש מאחרים, אומר האָבֵל או בעל ה'יאהרצייט'  לפני חזרת הש"ץ חצי קדיש בלבד.

בשבתות וימים טובים, אין אומרים לא את קדיש הפתח ולא 'ברכו', לא בשחרית ולא במנחה.

חזרת הש"ץ

יש שנהגו לישב בחזרת הש"ץ, ויש המקפידים לעמוד.

בקדושה רק החזן אומר את המלים 'נקדש' עד 'ואמר', 'לעמתם ברוך יאמרו', 'ובדברי קדשך כתוב לאמר', והקהל שותק במלים אלו.

בתענית ציבור אומרים סליחות בברכת 'סלח לנו'.

חתימת ברכת 'שומע תפילה' נאמרת על ידי הש"ץ בהרמת קול ובנעימה מיוחדת, כך גם 'המחזיר שכינתו לציון', וכשאין אומרים תחנון גם 'המברך את עמו ישראל בשלום'.

ברכת כהנים

בכל עליה לדוכן מכבדים לוי אחד שיטול את ידי כל הכהנים. לוי שני מחזיק את המגבת. בראש השנה ויום כפור מכבדים לזה רק לויים נשואים.

החזן לא יתחיל 'רצה' עד שקרא הלוי הרוחץ את ידי הכהנים: 'רצה!' להודיע לחזן שכבר רחצו כלם.

כאשר הכהנים עולים לדוכן אומר הש"ץ בקול נמוך 'אלדינו ואלדי אבותינו', ומרים קולו בנעימה מיוחדת בהכרזת המילה: 'כהנים!', והציבור אומר עמו בנעימה את המלים: 'עם קדשך כאמור'.

הכהנים מחזירים את פניהם כלפי העם אחר קריאת הש"ץ 'כהנים' ולפני התחלת ברכת 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן'.

המדקדקים מכסים בטלית את פניהם ופני ילדיהם בשעת ברכת כהנים, וכן עושה הש"ץ.

הכהנים אינם יורדים מהדוכן עד שסיים הש"ץ 'שים שלום'.

נפילת אפים

אין אומרים את הפסוק: 'ויאמר דוד אל גד' לפני נפילת אפים.

'שומר ישראל' אומרים רק בתענית ציבור, ובימי חול רגילים מתחילים מיד 'ואנחנו לא נדע'.

בימי חול שיש בהם נפילת אפים אומרים אחר שמנה עשרה 'רחום וחנון'. בימי שני וחמישי מקדימים לנפילת אפים את תפילת 'והוא רחום', ואומרים אותה מעומד. ואלו הימים שאין אומרים בהם תחנה  בשחרית ואין נופלים בהם על פניהם: ראש חדש, פורים קטן ב' ימים, פורים גדול ב' ימים, חנוכה, ט' באב, ט"ו בשבט וט"ו באב, כל חדש ניסן, ל"ג בעומר, מר"ח סיון עד אחר אסרו חג דשבועות, ערב ראש השנה, מערב יום כפור עד אחר ראש חדש חשון.

אין נופלים אפים לא בבית האבל, ולא בבית הכנסת ביום המילה, ולא כאשר חתן (מיום החתונה עד גמר שבעת ימי המשתה) משתתף בתפילה. כדי למנוע ביטול אמירת תחנון, יוצא החתן מבית הכנסת לפני אמירת 'תחנון', ונכנס אליו שוב בתחילת קדיש 'תתקבל'.

נופלים אפים רק במקום שיש בו ספר תורה.

קריאת התורה

בהוצאת ספר תורה אין אומרים 'בריך שמיה'.

העולים לתורה וכל עושי מצוה לצורך הקריאה בתורה מתעטפים בטלית, והם בעלי הוצאה והכנסה, הגבהה וגלילה, בעל סגן, נושאי ספר תורה שני או שלישי, וכמוהם פותחי ארון הקודש לשיר הכבוד או 'אבינו מלכנו' וכיוצא באלה.

כאשר אין כהן בבית הכנסת לכתחילה עולה לוי במקום כהן, כאשר הלוי שוה בחשיבותו לישראל, ובאמירת 'ותגלה ותראה' או 'ויעזור ויגן' אומרים אחר 'כהן קרב': "אם אין כאן כהן, לוי במקום כהן קרב יעמוד פב"פ הלוי במקום כהן". ואם יש שם ישראל מופלג מן הלוי, או שאין לוי כלל, ועולה ישראל תחת הכהן אומרים: "אם אין כאן כהן, ישראל במקום כהן קרב יעמוד פב"פ במקום כהן".

קריאת התורה נעשית בנגינת הטעמים הקדומה של בני אשכנז.

מברכים את כל עולי התורה ב'מי שבירך' גם בקריאת התורה של חול.

את ספר התורה אין חוגרים באבנטים מודרניים צרים אלא במפה של ספר תורה המכונה 'ווימפל', הנעשית מחיתול של ברית מילה, המקושט בריקמה או ציור של שם הילד בתוספת ברכה ועיטורים נאים.

ההתעסקות בהלבשת ספר התורה אינה מצומצמת לשני אנשים אלא ניתנת לחמשה אנשים, היינו שלושה אנשים נוסף לבעלי 'הגבהה' ו'גלילה' והם: מקפל המפה, המושיט ומחזיק עצי החיים, שלוש מצוות שנמכרות בכניסת ליל שמחת תורה.

ה'ווימפל' שהורידוהו מספר התורה לפני הקריאה, נמסר לידי מי שקנה את זכות קיפול המפה, הדואג להחזיר את המפה מקופלת ומוכנה לגלילה סביב ספר התורה.

המפה המקופלת נמסרת לידי בעל 'ההושטה' שזוכה להושיט הן את המפה והן המעיל לידי הגולל וקישוטי הכסף של ספר התורה.

אחיזת עץ חיים של ספר תורה נועדה להקל על המגביה האוחז את הספר מלמטה, ולמנוע את נטיית ספר התורה ונפילתו לצדדים.

לא נהגו לומר 'יהי רצון מלפני אבינו' אחר קריאת התורה.

סיום התפילה

באמירת 'אשרי' ש"ץ מרים קולו בנעימה בפסוק 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון' – לעורר את הכוונה.

בקדיש 'תתקבל' יש האומרים את הפסוקים לעניית הקהל המודפסים בסידורים, ורבים נמנעים מפני שאמירתם אינה מנהג קדום.

נוסח 'עלינו לשבח' מסתיים במילים: 'תמלוך בכבוד'. אין מוסיפים את נוסח האריז"ל 'ככתוב בתורתך' עד 'ושמו אחד'.

אין אומרים קדיש אחר 'עלינו לשבח'.

אחר 'עלינו' יש אומרים שיר היחוד. אין אומרים אחריו קדיש יתום.

אחר שיר של יום אומרים קדיש יתום.

אין שנים ויותר אומרים קדיש יחדיו כשם שאינם אומרים חזרת הש"ץ בשנים. האומר קדיש, ברשות הגבאי, עומד סמוך לש"ץ, לימינו או לשמאלו, ואומר קדיש. האומר קדיש יתום חייב להיות מעוטף בטלית.

בימי חול אין אומרים 'אין כאלדינו' ו'פיטום הקטורת'.

אומרים מזמור פ"ג 'שיר מזמור לאסף', גם בשבת ויום טוב, ואחריו קדיש יתום.

העובר לפני התיבה אינו אומר קדיש יתום אם יש שם חיובים אחרים. כאשר אין חיובים אחרים מלבדו, יאמר רק קדיש יתום אחד בלבד אחר 'שיר מזמור לאסף', מפני שאסור להרבות בקדישים מיותרים.

אם אין שום חיוב בבית הכנסת, יאמר אדם אחר קדיש יתום בגמר התפילה אחר 'שיר מזמור לאסף'.

מיד אחר התפילה מתקיים שיעור קצר בבית הכנסת, בו לומדים משנה או הלכה.

אחר כל שיעור או דרשה אומרים קדיש דרבנן. אחר שיעור בהלכה ושמעתתא יש המקדימין לומר 'רבי חנניא בן עקשיא אמר רצה' וכו'. אחר דרשה באגדתא לא הצריכו אמירה זו.

לעולם אין אומרים 'ברכו' בתרא אחר התפילה, מפני שאין ברכה אחריה.

מנחה

מהדרים להתפלל מנחה קטנה.

ש"ץ מתעטף בטלית למנחה ולערבית.

באמירת 'אשרי' ש"ץ מרים קולו בנעימה בפסוק 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון' – כי הקול מעורר את הכוונה.

אחר התפלה אומרים תחנון. אלו הימים שאין בהם נפילת אפים בתפילת מנחה בו ביום ולא ביום שלפניהם: ראש חדש, פורים קטן ב' ימים, פורים גדול ב' ימים, חנוכה, ט' באב, כל חדש ניסן, מר"ח סיון עד אחר אסרו חג דשבועות, יום כפור עד אחר ראש חדש חשון. גם בערב שבת, ערב יום טוב וערב ראש השנה אין אומרים. אין נופלים אפים לא בבית האבל, ולא כאשר חתן (החל ממנחה ביום שלפני החתונה, אם נהגו לעשות בו סעודת סבלונות, עד גמר שבעת ימי המשתה) משתתף בתפילה. כדי למנוע ביטול אמירת תחנון, יוצא החתן מבית הכנסת לפני אמירת 'תחנון', ונכנס אליו שוב בתחילת קדיש 'תתקבל'.

אומרים תחנון במנחה של ט"ו בשבט, ט"ו באב ול"ג בעומר, הן במנחה ביום שלפניו והן בו ביום.

המתפללים ערבית מבעוד יום, תיכף אחר מנחה, אין אומרים 'עלינו' בין מנחה לערבית.

ערבית

המתפללים ערבית אחר צאת הכוכבים, מקדימים לומר 'שיר המעלות הנה' והפסוקים שעמו, ולאחריהם חצי קדיש.

אף בערבית אין אומרים 'ברכו' בתרא אחר התפילה, מפני שאין ברכה אחריה.

חזרה לתוכן