פרוכת של שבת

בערב שבת מחליפים פרוכת ומכסאות של חול לשל שבת.

קבלת שבת

סדר קבלת שבת נאמר תיכף אחר מנחה, ואין אומרים 'עלינו' אחר מנחה.

מזמורי קבלת שבת 'לכו נרננה' וגו' נאמרים לסירוגין על ידי הש"ץ והקהל, היינו הש"ץ אומר פסוק ראשון בקול רם והפסוק שאחריו אומר הקהל בקול רם (וכל צד אומר בלחש את הפסוק של הצד השני).

אין עומדים באמירת 'מזמור לדוד'.

ש"ץ עולה לבימה לשירת 'לכה דודי' ונשאר עומד שם גם לאמירת שני המזמורים 'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך'.

הציבור מזמר יחד עם הש"ץ, ולא אחריו, את חרוזי 'לכה דודי'.

בסוף 'ה' מלך' אומרים קדיש יתום לצד עמוד הש"ץ. אומרו 'יאהרצייט' של שבת, ואם אין של שבת –  אומרו 'יאהרצייט' של ערב שבת, ואם אין 'יאהרצייט' – אומרו אבל, ואם אין אבל – אומרו מי שאין לו אב ואם.

ערבית ליל שבת

אומרים: 'בא"י פורש סוכת' ולא 'הפורש'.

הציבור אומר 'ושמרו', והחזן חוזר עליו בקול רם ובנעימה.

בכל תפילות העמידה של שבת הגירסא היא: 'וישמחו בך ישראל אוהבי שמך' (ולא 'וינוחו').

אחר תפילה בלחש אומרים 'ויכולו' כל הציבור עם הש"ץ בנעימה.

בתחילת ברכת מעין שבע, הש"ץ כורע כמו בתחילת שמונה עשרה.

'מגן אבות' אומר הציבור כולו בנגינה ולאחריהם הש"ץ.

פרק 'במה מדליקין' אומרים אחר קדיש 'תתקבל'. לאחריו אומרים קדיש יתום ולא קדיש דרבנן.

ש"ץ מקדש על הכוס בבית הכנסת, וקטנים שלא הגיעו למצוות שותים את היין. לפני הקידוש אומר הש"ץ, כאשר כהנים ורב הקהילה נמצאים בבית הכנסת: "ברשות כהנים, מורה מורנו הרב, מרנן ורבנן ורבותי".

אחר הקידוש אומרים: 'אמר רבי אלעזר' (החל מהמילים 'שלום רב' – בנעימה ידועה) וקדיש יתום.

אחר 'עלינו' הציבור מתיישב ומזמר 'יגדל'.

אחר התפילה הילדים מתחת לגיל בר מצוה ממתינים בשורה, והרב מברך כל אחד מהם בנתינת שתי ידיו על ראש הילד, בנוסח: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", ותו לא. אבות מברכים גם הם בבית הכנסת את בניהם הנשואים וזקנים את נכדיהם, ומוסיפים את נוסח ברכת הכהנים: "יברכך ה' וישמרך" וגו', כפי הנוסח שמברכים ההורים את בניהם ובנותיהם בבואם לביתם.

שחרית שבת

'אדון עולם' נאמר בניגון של שבת.

הש"ץ אומר 'ברוך שאמר' כולו בניגון נאה יותר משל חול.

בפסוקי דזמרה אומר הש"ץ את תחילת כל מזמור וסופו בניגון של שבת.

בשבת ויום טוב אומרים את הפסוק 'והוא רחום' בין פסוקי 'הודו לד' כי טוב' (ולא כי"א בסדר עבודת ישראל עמ' 60).

אין עומדים באמירת הלל הגדול ('הודו לה' כי טוב') שבפסוקי דזמרה.

החל מ'הללויה הללו א-ל' עד 'כל הארץ אמן ואמן', אומר הש"ץ את הפסוקים כולם בניגון מיוחד לשבת.

'נשמת כל חי' עד 'אין לנו מלך אלא אתה' נאמר בניגון קבוע.

'הכל יודוך' אומרים לסירוגין עם הש"ץ החל משבת הגדול ועד שבת שלפני ראש השנה, בה פוסקים מלומר לסירוגין.

בשבתות מיוחדות אומרים יוצרות בברכות קריאת שמע וקרובות בחזרת הש"ץ.

קריאת התורה בשבת

בהוצאת ספר תורה בשבת ויום טוב חולקים כבוד גדול לתורה, מדקדקים באופן ההוצאה, ואומרים את כל הפסוקים בשירה מסודרת. בהרבה קהילות אשכנז לא אמרו 'אין כמוך', 'שמע ישראל' ו'אחד אלקינו'.

אין משליכים ממתקים על חתן או על נער בר מצוה בעלותם לתורה, ואף אין מכניסים דברי מאכל לתוך בית הכנסת הן לגדולים והן לקטנים, מלבד יין לקידוש הש"ץ בליל שבת ולברכות ברית מילה.

כשקוראים לעלות לתורה, אין מוסיפין לשם העולה את מספר העליה (שלישי, רביעי וכו').

את האחרון קוראים: "יעמוד שביעי", בלא שם, ומודיעים לפני כן למכובד בעלייה זו שהכוונה אליו.

אין מוסיפים על שבעה קרואים אלא בשעת הדחק, ואז קוראים ל'אחרון' בשמו.

למפטיר אין קוראים בקול לעלות לתורה, אלא מודיעים לו על עלייתו באופן אישי.

בסיום כל אחד מחמשה חומשי תורה, קוראים את שתי המילים: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק", כלשון המקרא ודקדוקו בשמואל-ב י, יב (ולא שלשה מילים: "חזק חזק ונתחזֵק"), וה'בעל קורא' חוזר ואומרם.

בשבתות מיוחדות מנגנים את חצי הקדיש שאחר הקריאה בניגונים מיוחדים.

בהגבהת התורה יש מזמרים בנעימה את הפסוקים מ'וזאת התורה' עד 'ויאדיר'.

שנים ושלושה ספרי תורה

כאשר קוראים בשני ספרי תורה מניחים את ספר התורה השני על הבימה לשמאל ספר התורה הראשון לפני הגבהת הראשון. אין פושטים את ספר התורה השני לפני שכרכו את הראשון במפה שלו.

עושים 'מי שבירך' לאחרון העולים בספר התורה הראשון בעת שפושטים את ספר התורה השני, וכן עושים 'מי שבירך' לעולה בספר התורה השני בעת שפושטים את ספר התורה השלישי.

אין מניחים ספר תורה ראשון הגלול אצל ספר התורה השני הפתוח לפני אמירת קדיש, אבל מניחים את השלישי שעומדים לקרוא בו לשמאל השני.

מגביה ספר התורה הראשון מוסר את ספרו אחר גמר הגלילה למי שהחזיק לפני כן את ספר התורה השני, והמגביה השני מוסר את ספרו לש"ץ לפני אמירת 'יהללו'.

הפטרה

את ההפטרה קורא העולה למפטיר בעצמו מתוך ספר אפטרתא, היינו אוסף של פרשיות נביאים השייכות לשבתות השנה והמועדים, כתוב בדיו על גבי קלף. האזכרות שבו נכתבו לשם קדושה ויש בו ניקוד וטעמים. קבועים לו שני עמודים בשני צדיו ונגלל כספר תורה. הוא עטוף במעיל וכרוך במפה ('ווימפל') כספר תורה. מניחים את הספר בארון מיוחד לתשמישי מצוה ולא בארון הקודש.

מכבדים נערים כבני אחת עשרה ושתים עשרה ב'הוצאה' ו'הכנסה' של ספר אפטרתא.

הקהל אינו אומר את ההפטרה בקול רם עם המפטיר.

בברכות שאחר ההפטרה הנוסח הוא: 'ולעלובת נפש תושיע ותנקום נקם במהרה בימינו'.

תפילות שאחר ההפטרה

גורסים 'יקום פּוּרְקָן' ולא 'פָּרְקָן' (וכן הגירסא בנוסח 'על הנסים... ועל הפורקן').

ש"ץ קורא בלחש, כדי שלא לעורר יגון, מתוך ספר הזכרת הנשמות המכונה 'ממורבוך' את לשון ההזכרה של שלושת הנפטרים האחרונים שהלכו לעולמם ושנרשמו בו, וכן את לשון ההזכרה של שלושה נפטרים קודמים שהזכרתם נעשית לפי סדר הופעתם בספר. יש הנותנים סיכת בטחון במקום גמר ההזכרה, כדי לידע היכן להתחיל את הזכרת שלושה הבאים בשבת שאחריה. רישום ב'ממורבוך' נעשה תמורת תשלום הולם לקהילה או לבית הכנסת (בפפד"מ גבו על כך כ"א זהובים).

ברוב השבתות שאומרים בהן יוצרות וזולתות, אין מזכירים נשמות. אכן מזכירים בשבת שובה, שבתות הפסקה של ארבע פרשיות, ושבתות הספירה ובין המצרים. אף אין מזכירים נשמות בשבתות בהן מברכים את החודש או שאין אומרים בהן תחנון אם חל אותו יום בחול.

'מי שבירך' של קהל אומר הש"ץ בלבד בקול רם ובנעימה.

אין אומרים 'אב הרחמים' אלא ב'שבת שחורה', היינו בשתי שבתות של גזירות תתנ"ו, שבת שלפני שבועות ושבת שלפני תשעה באב.

שני פסוקים ראשונים ואחרונים של 'אשרי' נאמרים בזמרה.

ברכת החודש

בברכת החודש אין מכריזים את המולד ואין מבקשים צרכים בשבת באמירת התחינה 'יהי רצון וכו' שתחדש עלינו'.

הש"ץ לוקח את ספר התורה בידו ומכריז: ראש חודש פלוני יהיה ביום פלוני. אם חל ראש חודש בשבת מוסיף: הבא עלינו לטובה. חל ראש חודש בשבת וביום א' אומר: ביום השבת הבא עלינו לטובה ולמחרתו ביום הראשון. או: ביום הששי ולמחרתו ביום השבת הבא עלינו לטובה. חל ראש חודש ביום ראשון בלבד אומר: ראש חודש פלוני יהיה למחר ביום הראשון". לשני ימי ראש חדש מכריז: רֹאשׁ חֹֽדֶשׁ... יִהְיֶה בַּיוֹם ה... וּבַיּוֹם ה...

הקהל אינו חוזר על הכרזת 'ראש חודש פלוני יהיה', אלא מתחיל מיד באמירת 'יחדשהו הקב"ה'. אומרים את נוסח 'יחדשהו' הקצר. הש"ץ חוזר עליו בניגון של יום טוב או יום המצוין שחל באותו חודש. בניגון זה ממשיכים לנגן גם את תחילת 'אשרי'.

מוסף שבת

בקדושת מוסף הגירסא היא: 'ה' אחד, אחד הוא אלקינו'.

הקהל אומר תחילה עד 'להיות לכם לאלקים', וממתין לש"ץ שיאמר גם הוא עד 'להיות לכם לאלקים', ורק אז עונה הקהל 'אני ה' אלקיכם'.

לעתים, בעיקר לכבוד אירוע מיוחד, מנגן הש"ץ את הקדושה או קדיש 'תתקבל' בניגון נבחר.

בכל שבת אומר הציבור 'אין כאלקינו' בנעימה משותפת.

שיר היחוד ושיר הכבוד נאמרים אחר 'עלינו'.

הפסוקים שנדפסו בסידורים מסוימים אחר שיר הכבוד, הם תוספת מאוחרת מאוד, ולא נהגו לאומרם.

בסוף התפילה אומרים שיר של יום ושיר מזמור לאסף.

מנחה של שבת

במנחה של שבת עולי התורה, וכל המתעסקים בספר התורה, מתעטפים בטלית, ואין מסירים אותה עד אחר קדושה.

מברכים את כל עולי התורה ב'מי שבירך' גם בקריאת התורה של מנחה.

אומרים 'שים שלום' ולא 'שלום רב'.

משבת בראשית ועד שבת שלפני שבת הגדול, לפני אמירת 'עלינו', אומרים בחלק מהקהילות 'ברכי נפשי' וט"ו 'שיר המעלות', ולאחריהם קדיש יתום.

בשבתות שבין פסח לעצרת אומרים בכל שבת פרק אחד במסכת אבות. בשבתות שבין שבועות לי"ז בתמוז אומרים בכל שבת שני פרקים. אחר י"ז בתמוז אין אומרים פרק כלל.

אומרים קדיש יתום אחר פרקי אבות ולא קדיש דרבנן.

ערבית מוצאי שבת

לפני ערבית של מוצאי שבת מזמרים בניגון ידוע 'לדוד ברוך' ו'למנצח בנגינות'.

ש"ץ אומר 'והוא רחום' ו'ברכו' בנעימה ממושכת.

הקהל אומר 'יתברך וישתבח' בעת שהחזן מאריך בנגינת 'ברכו'.

אחר קדיש 'תתקבל' אומרים 'ויתן לך'. אין אומרים את תוספת הפסוקים כמנהג פולין. בקטע המתחיל 'ישראל נושע' לפני הפסוק 'כי בשמחה תצאו' אומרים גם את הפסוק 'ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה', שנשמט משם בסידורים החדשים. (נדפס בין פסוקי התוספת כמנהג פולין בקטע המתחיל 'בית יעקב').

ש"ץ מבדיל לפני 'שיר המעלות אשרי', ומטעימים את הילדים מן הכוס.

אחר הבדלה אומרים 'שיר המעלות אשרי' בניגון ידוע, ולאחריו קדיש יתום.

אחר ערבית של מוצאי שבת מקפלים את הטליתות שלא קופלו בשבת, ומחליפים הפרוכת והמכסאות משבת לשל חול.

חזרה לתוכן