|
שידוך, היינו התקשרות לשם נישואין, נקרא בפי האחרונים:
אירוסין, אף שאין אלו אירוסין ממש כבלשון חז"ל.
עם גמר המשא ומתן הכספי בין שני המחותנים, לפני כתיבת
ה'תנאים', הריהם מאשרים זאת בתקיעת כף.
כותבים שטר 'תנאים' או 'כתב קישור', ולפיכך יש מקומות
שנהגו לכנות את חלקו הראשון של מעמד האירוסין בשם 'תנאים
שרייבען' (כתיבת תנאים).
ב'תנאים' קובעים בדרך כלל סכום כסף מסויים בתור קנס שיוטל
על אחד משני הצדדים אשר יסוג מן האירוסין או לא ימלא כהוגן
את כל סעיפי התנאים, ועל כן נהגו ברוב הדורות לכנות את כל
מעמד האירוסין בשם: 'קנס לעגען' (הנחת הקנס).
לפנים נהגו לכתוב 'תנאים' בכתב יד בקלף על פי נוסח אשכנז
שבספר 'נחלת שבעה' (סי' ח'), על ידי רב או סופר, בעותק אחד
או שנים. בדורות האחרונים יש שהשתמשו בטפסי 'תנאים'
מודפסים, שנוסחם הותאם לאופי החיים הכלכליים השונים
והמשתנים.
יש המכבדים את הרב בקריאת ה'תנאים'.
אין העדים עושים קנין מאבי החתן ואבי הכלה, אלא כל צד מביא
ערב קבלן אחד, ושני הקבלנים הערבים קונים זה מזה. הערבים
שבידי כל אחד מהם ספר אחד, עושים קנין חליפין בשני הספרים
ג' פעמים (ולא עושים קנין סודר כלל) על ההתחייבויות
הנכתבות בשטר התנאים, וחותמים עליו שני המחותנים ושני
הערבים הקבלנים.
אחר גמר עריכת התנאים נוטלים קדרה, כוס או צלחת של חרס –
ויש אוספים לתוכה צדקה מבין הנוכחים – ולבסוף שוברים את
כלי החרס לרסיסים (עם הכסף שבתוכו). בעת שבירתו קוראים
בקול: 'מזל טוב!'. יש הנוטלים רסיסים למזכרת.
יש נוהגים לשרטט על הריצפה בגיר צורת מעגל גדול, או צורת
'מגן דוד', להעמיד בתוכה את החתן מול הכלה ולהפיל עליה את
כלי החרס (על ידי שתי המחותנות).
אם אפשר הדבר, בו ביום, ולעתים אף באותה שעה, נהגו לערוך
סעודה במסגרת המשפחה הקרובה, סעודה המכונה: 'קנס מאל'
(סעודת קנס). בעת הסעודה משמיעים דברי תורה וברכה לכבוד
החתן והכלה, ונותנים קולם בשירה וזמרה. בדורות עברו כיבדו
בכך את החזן עם משורריו לזמר דברי פיוט ולא פסוקים.
באותו
מעמד משלמים שני המחותנים, בצינעה, את שכר השדכנות לשדכן.
החתן והכלה מעניקים זה לזו מתנות.
|
