ארון הקבורה

כפי המנהג מימי חז"ל נהגו באשכנז לקבור את המת בתוך ארון. קבורת קרקע אינה חיוב בחוץ לארץ, ולכן בכמה קהילות היה הארון נעשה שלם מכל צדדיו ונקבע במסמרים, ולא קברו את הנפטר במגע עם האדמה ממש בלי נסר מתחתיו.

אך יש שהקפידו להשאיר רווחים בין קרש לקרש, בכך שלא הידקו את הקרשים יותר מדי. ובפפד"מ לא נהגו לעשות ארון שלם כלל, אלא עם ניקובים כדי שיגע המת בעפר הארץ. בדורות האחרונים אסרו הרשויות לקבור בארון ללא תחתית, ולכן כאשר הארון היה מוכן, מלבד הגולל, היו מנסרים בקרש הרוחב למרגלות הארון חתיכת עץ ברוחב טפח, ליצור שם פתח קטן, ויש שניסרו כך גם לצד ראשו, כדי שלנפטר תהא קבורת קרקע כלשהי.

בקהילות גדולות היתה 'חברה קדישא גמילות חסדים' או 'חברה קדישא דמטהרים' ממונה על עשיית ארון הקבורה.

לכתחילה נהגו להתקינו בבית הקברות או בחצר בית הכנסת, או באולם החיצון של בית הכנסת. בפפד"מ בדורות האחרונים היתה נגריה של החברא קדישא בקומה התחתונה של אחד מבתי הכנסת הישנים.

בקהילות בינוניות חתך נגר מקצועי את הקרשים, ואילו חיבורם נעשה בידי אנשי החברה קדישא. בקהילות קטנות היה הש"ץ ממונה על כך, ומחוסר ברירה הוכן הארון בידי נגר מקומי.

ביום טוב נעשה הארון על ידי נכרי.

לצורך הכנת הארון נהגו למדוד את מידותיו המדויקות של הנפטר, כדי לקבוע את אורכו, רוחבו וגובהו של הארון. את מידותיה של הנפטרת, מודדת אשה.

בקהילות קטנות בדורות האחרונים יש שקבעו שלוש מידות קבועות של ארון, ולפי התאמתו הכללית של הנפטר בחרו בגודל המתאים.

נהגו בסדר קדימה קבוע, מי מנסר את העצים, מי דופק את המסמרים.

ארון זה הוא בסגנון שוה לכולם, לעשיר ולעני, עשוי מששה לוחות עץ בלתי מהוקצעים. חותכים ששה גזרי עץ בלתי משויפים באורך מספיק, מתוכם מיועדים שנים עבור הקרקע, שנים עבור הצדדים ושנים עבור הגולל. שני גזרי העץ המיועדים לקרקע מחוברים יחדיו על ידי שני חישוקים רחבים דיים, המחוזקים בחוץ על ידי ארבעה מסמרים. אחר כך מחברים את רצפת הארון אל שני קרשי האורך של הצדדים בעזרת חמשה מסמרים מכל צד. קרשי הרוחב בקצות הארון לראשו ולמרגלותיו, נחתכים לפי מידת רוחב הרצפה, מוכנסים בקצוות בין שני קרשי האורך על ידי שלושה מסמרים בכל מקום חיבור אל קרש אורך, ושני מסמרים בכל מקום חיבור אל קצה קרשי הרצפה. שני הקרשים מהם נעשה הגולל, מחוזקים יחדיו על ידי שני גזרי עץ קטנים ורחבים דיים, מהם העליון על ידי חמשה מסמרים והתחתון על ידי ארבעה, מצד חוץ.

יש שהכינו את הארון מחמשה גזרי עץ, אחד לקרקע, שנים לאורך צדיו, ושנים לגולל.

חלקי העץ נכרכים בכל מקום באופן מלא, כי יש לדאוג לכך שלא תישארנה כל בליטות מסמרים ועוקצי עצים, כדי שלא יקרעו התכריכים והנפטר לא ינזק. לבסוף מורחים גבס או סיד לח בצד הפנימי על החורים והסדקים, כדי למנוע נזילת נוזלים אפשריים, המתהוים מן הנפטר, בעיקר בימים חמים.

בדרך כלל הורגלו לעצב את הארון בצביון תיבה מרובעת ארוכה, שהמבנה שלה הולך וצר קמעה מראשו עד לרגליו, היינו שלצד ראש הנפטר הוא רחב מעט יותר מאשר למרגלותיו.

במקומות בהן הארון הוא בעל מיבנה סימטרי, יש הרושמים את האות ר' לראש הארון, כדי לסמן שהוא צד הראש.

שמו הפרטי ושם משפחתו של הנפטר, או הנפטרת, נכתבים בצבע שחור מתקיים בכתב אשורי על גבי קרש שאורכו כשבעים וחמש סנטימטר.

אין משתמשים תשמיש של חול בשיירי הנסרים של ארון המת, אבל מסיקים בהם מים לחימום לצורך טהרה.

מקפידים שלא לעטר את הארון בציורים ולא לרפד את צדו הפנימי.

לארון קבורה של מרביץ תורה משתמשים בלוח משולחן הישיבה בו לימד. יש שציוו לעשות את ארונם מקרשי הסוכה בה ישבו.

נזהרים שלא לאכול במקום עשיית הארון.

עם גמר עשיית הארון מביאים אותו לבית הנפטר.

תינוק פחות מבן שנה, מניחים אותו בתוך 'ארון' קטן. יש ואין מחברים את ארונו במסמרים, אלא מניחים את הנסרים אחד אחד, ובתוך הקבר מקרבים אותם יחד, ואת גגו מציבים בשיפוע. תינוק פחות משלושים יום, נפל, מניחים בתוך קופסה.

תכריכים

בדורות עברו היו נשים תופרות את התכריכים ביום הפטירה, אם בחדר הנפטר, אם בעזרת הנשים, והחשיבו זאת למצוה רבה.

נהגו לעשות את התכריכים מפשתן לבן (בדורות האחרונים גם מכותנה) ללא עיטורים מזהב או כסף. תופרים אותם בזהירות, כדי שהתפירות לא תיפרמנה ותפתחנה בעת ההלבשה, זהירות זו דרושה במיוחד מחמת שבתפירה זו אין לעשות שום קשר וכדומה.

רקמת אותיות-שֵׁם וסימנים אחרים, וכן כפתורים, מרחיקים מבד התכריכים לפני השימוש בהם.

צריך להקפיד על נקיון התכריכים ולמנוע מהם כל לכלוך או קרע. אם נמצא בהם חור, יש לתופרו לפני ההלבשה.

מגיל בר מצוה ולמעלה מכינים את חלקי התכריכים הבאים: 'מצנפת', מכנסים, גרבים (שקיות פשתן לרגלים), כתונת (חולצה), 'סארגנס' (קיטל) תחתון, 'סארגנס' עליון, חגורה, 'פולדער' (או 'פאלטער' מעין סדין המשמש כשכמיה לכתפים), טלית אחת ללא עטרה של כסף או זהב ועם ציצית פסולה.

בדורות קודמים הלבישו לנפטר גם צווארון וצעיף, אם כך לבש בחייו. טלית גדול, טלית קטן.

כהן מקבל שתי מצנפות.

נוסף לכך מכינים שקית עפר ארץ ישראל. בקבורה בחוץ לארץ נטלו עפר ארץ ישראל, שהובא ע"י שד"רים, והעדיפו עפר מסמיכות מקום לקברי נביאים, תנאים ואמוראים, וביותר מירושלים, מערת המכפלה וכיו"ב. כמות העפר שהכינו לבני 13 עד 21 היא כ-15 גרם; לבני 21 ומעלה כ-30 גרם.

גם לנפטרים צעירים בני 12 עד 13, מכינים את כל אלה, מלבד עפר ארץ ישראל, ואם לא התעטפו בטלית גדול בחייהם, אף ללא טלית גדול, ובמקום זאת מכינים להם טלית קטן עם ציצית פסולה.

לבני 4 עד 12, מכינים רק 'מצנפת', גרבים, כתונת, 'סארגנס' עליון, חגורה, 'פולדער' ושקית עפר, ואם לא התעטפו בטלית גדול בחייהם, אף ללא טלית גדול, אלא בטלית קטן עם ציצית פסולה.

לבני שנה עד 4, מכינים רק 'מצנפת', כתונת, 'סארגנס' עליון, חגורה, 'פולדער'.

תינוק פחות מבן שנה, נכרך בארבעה חיתולי פשתן. תינוק קטן מבן שלושים יום (נפל), נכרך בשלשה חיתולים, כנ"ל.

לנשים עושים את אותם התכריכים, אך במקום מכנסים וטלית, עושים להן חצאית 'רעקלא' או 'שירצע' (סינר גדול הנכרך כעין חצאית-מעטפת סביב הגוף ונסגר בצד), ובמרכזה סינר קטן מעוטר, המונח מעל לסינר הגדול. במקום מצנפת עושים להן שביס אחד או שני שביסים.

טהרה – רחיצת הנפטר

בקהילות ותיקות היתה 'חברה קדישא גמילות חסדים' או 'חברה קדישא דמטהרים' ממונה על הטהרה. אנשי הח"ק הקרובים אל הנפטר (וכן נשות הח"ק הקרובות אל הנפטרת) קירבת 'פסולי עדות', אינם נוטלים חלק בטהרה או בעשיית הארון, ואף אין נוכחים בחדר בשעת הטהרה, אך מותרים להשתתף בהלבשתו.

בדרך כלל מטהרים את המת בתוך ביתו. נפטרים שנקברים בעיר אחרת ממקום פטירתם, נטהרים בבית הטהרה שבבית הקברות בו הם נקברים.

לפני התחלת הטהרה מביאים את ארון הקבורה אל החדר בו מתבצעת הטהרה, ומציבים אותו על גבי שני כסאות. מתחילים בטהרה רק אחר שהוכנו הארון והתכריכים, המים החמים, המגבות ושאר האביזרים הנחוצים.

מטהרים שיש בידם פצע כלשהו, אינם נוגעים בנפטר כל עוד אינו לבוש. אדם יחיד אינו מתעסק בטהרה, ועוסקים בכך לפחות שנים או שלושה אנשים.

לפני הטהרה יש אומרים את התחינה 'אנא ה' אלקי החסד והרחמים', ויש המדליקים שני נרות בעת הטהרה.

בעת הטהרה נוהגים בכבודו של הנפטר כאילו היה חי. המטהרים שומרים על שתיקה מירבית, ואין מדברים בפניו דיבורים מיותרים, מלבד צרכי הנפטר ההכרחיים.

מניחים את הנפטר, בעזרת הסדין בו הורידוהו ממטתו, על קרש הטהרה ('מטהר ברעט', 'מטהר טיש'), כשרגליו לכיוון הפתח. אם התלכלך הסדין מאז ההורדה, מחליפים את הסדין המלוכלך בסדין נקי.

משברים ביצה אחת על ידי מסמר במקום בו היה ראשו של המת מונח. יש הנועצים את המסמר בקרקע, דרך הביצה. יש השוברים גם קדירה של חרס.

עתה מפשיטים את כל גופו של הנפטר, בהקפדה שתהא הערוה מכוסה כל הזמן. אם לא ניתן לחלוץ את הכתונת מעל ראש הנפטר, קורעים אותה בשרוול ובחזית מלמעלה לכיוון מטה. כל נגיעה בנפטר נעשית בעדינות הגדולה ביותר.

כאשר מפשיטים את הבגדים בהם נפטר, יש אומרים את הפסוקים הבאים שבויקרא ו, ד; זכריה ג, ד; במדבר כ, כח-כט, וחציו השני של הפסוק בויקרא י, ו: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת: וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר: וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל: וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ:

מוודאים שהגוף נקי, ומסירים בזהירות אגדים או תחבושות מיותרים, במידה ואין חשש הדבקה למתעסקים או נזילת דם הנפטר ותלישת עורו. את צפורני הידים והרגלים מנקים מלכלוך על ידי מסמר או אביזר דומה, ויש הגוזזים אותם.

עוטפים שוב את הנפטר כולו בסדין הנקי, שוטפים אותו דרך הסדין במים פושרים. במקצת קהילות נטלו את המים פושרים מתוך כלי חרס. את המים שופכים על הסדין שבו מכוסה הנפטר, ובעודו מכוסה כך בסדין זה, אך בידים מגולות, רוחצים אותו על ידי הסדין, עד שהגוף נעשה נקי. הנפטר צריך להיות מכוסה בסדין מכף רגל ועד ראשו בכל עת הרחצה. אסור לגלות שום חלק מגופו של נפטר, היינו אברים שאדם חי אינו מגלה אותם מצד דרך ארץ. צריך להיזהר שלא יכנסו מים לתוך פיו של הנפטר.

מתחילים בראש, וממשיכים לרחוץ עד לרגליו, עד שהגוף כולו נקי. סיימו לנקות את צד פניו, מטים את הנפטר על צדו השמאלי, מנקים את צד ימינו וחצי הגב שלו, אחר כך מטים אות לצדו השמאלי ומנקים את צד שמאלו וחצי הגב שלו. נזהרים שגוף המת לא יתהפך כלפי מטה.

במקצת קהילות תחבו לנפטר צמר גפן בפי הטבעת, אחר שסיימו לטהרו בשפיכת ט' קבין.

מעולם לא נהגו באשכנז לעשות טהרה פנימית, והרחיקוה רבני אשכנז אף בדורות האחרונים כשהתקבלה טהרה זו בכמה ארצות.

טהרה – שפיכת תשעה קבין

עיקר הטהרה לא נעשה בהטבלת הנפטר במקוה, אלא בשפיכת תשעה קבין עליו.

לפני שפיכת תשעה הקבין יש המחליפים את הסדין הרטוב ששימש לרחצה, בסדין נקי ויבש, בלא שיתגלה גופו של הנפטר בעת החלפת הסדינים.

לטהרת ט' קבין ממלאים במים פושרים את גיגית הטהרה ('מטהר קעססעל') לפחות עד השיעור המסומן עליו כתשעה קבין (בדורות האחרונים חישבום בדרך כלל ל-18 ליטר, והמחמירים חישבום בין 23 ל-26 ליטר). מחמת כובד המים, יש השופכים את תשעת הקבין מתוך שתים או שלוש גיגיות, אבל לא מתוך ארבע. מקפידים ששפיכת המים מהגיגית הנוספת תתחיל לפני גמר שפיכת מי הגיגית הקודמת, כך שכל שיעור המים של תשעת הקבין ישפך על הנפטר ללא הפסקה.

בשעת שפיכת תשעת הקבין גופו של הנפטר חשוף כולו. שנים או ארבעה אנשים מחזיקים את הסדין מוגבה מעל הגוף, כשפניהם לצדדים.

את תשעת הקבין שופכים בשפיכה אחת על הנפטר, מראשו ועד שוקיו. יש השופכים עליו את המים בשכיבה, תחילה על צדו הימני, וללא הפסקת השפיכה ממשיכים לשפוך על צדו השמאלי. יש המגביהים את קרש הטהרה לצד ראשו של הנפטר, ככל האפשר. יש המביאים את הנפטר לתנוחת ישיבה באוחזם בזרועותיו מאחורי גבו, ואחד המתעסקים אוחז בראשו. יש המעמידים את הנפטר על ידי שלושה אנשים, באמצעות שלוש חגורות בשני צידיו, וכך שוטפים אותו בזרם אחד ללא הפסקה.

אחד המטהרים מחזיק את פיו של הנפטר סגור, כדי שלא יכנס בו מים.

הנוכחים בעת השפיכה אומרים את הפסוק ביחזקאל לו, כה: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: בכמה מקומות החזיק שמש החברה לוח ובו רשום הפסוק הזה. יש שנהגו לאמרו שלוש פעמים, ולסיים את האמירה לפני גמר השפיכה.

יש אומרים עוד את פסוקי ויקרא ח, יב; כ, ז: וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם: מלבד פסוקים אלה אין לומר ברייתות ומאמרי חז"ל בעניני טהרה, שלא לומר דברי תורה בפני המת.

בגמר הטהרה, מניחים את הנפטר על גבו על קרש טהרה שני יבש, אחר ששטחו עליו סדין נקי ויבש, ובו מקנחים את הלחלוחית ומנגבים אותו בזהירות. לצורך ניגוב הגב, מטים את גופו לימין ולשמאל כמו בשעת הרחצה. פצעים זבים דם, חובשים בזהירות. מקפידים שהגוף לא יתגלה במהלך הניגוב.

ביום טוב משתמשים לניגוב בסדינים אחדים, כדי לא לבוא לידי חשש סחיטה.

אחר הניגוב מסרקים את שער הראש והזקן, כפי שהורגל הנפטר בחייו. אם נשרו שערות, מניחים אותן בתוך הארון או בתוך המצנפת העתידה לבוא על ראשו, ואחר הסירוק בודקים היטב את המסרק אם לא נותרו בו שיירי שער. כל מה שנשמט מן הנפטר אחר הטהרה, כגון אגדים ותחבושות, מוכנס לתוך ארון הקבורה.

מותירים בפי הנפטר את שיניו התותבות, אם היו בפיו בשעת יציאת נשמה. יש שמסירים אותם אם נשרו מפיו במהלך הטהרה ואף אין מניחים אותם עמו בארון.

יש הנוטלים ביצה מקושקשת מעורבת ביין, ומזלפים אותה על ראש הנפטר אחר הטהרה.

אחר הטהרה מייבשים את קרש הטהרה וכן את הריצפה עליה זרמו מי הטהרה. אין מהפכים את קרש הטהרה לצדו השני, מפני הסכנה.

אין משאירים את המת במקום שטיהרוהו, ומניחים אותו כנגד פתח הבית מבפנים, מפני הסכנה.

טהרת אשה נעשית על ידי חברה קדישא של נשים, בלא נוכחות אף איש. נידה אינה משתתפת בטהרה בימי שפיעה, אבל משתתפת בימי ספירת שבעה נקיים. אם המטהרות זקוקות להדרכה, מותר לאחד מאנשי החברה קדישא להמצא בסמיכות מקום, כדי למסור מידע נחוץ.

נפטר שמצב גופו אינו מאפשר עשיית טהרה, עוטפים אותו בסדין וכך הוא מוכנס לארון הקבורה, כשהתכריכים מונחים לצדו.

הלבשה

האנשים שטיהרו את הנפטר מלבישים אותו בתכריכים. אחר הטהרה מניחים את הנפטר על שולחן הטהרה, מכוסה בסדין בצניעות, ומלבישים אותו בזהירות תוך הקפדה שלא יכנס דבר ממלבושיו לתוך פיו.

הלבשת התכריכים נעשית בהדרכת זקן הנוכחים מאנשי החברה קדישא, העומד במהלך כל ההלבשה למראשות הנפטר. הלה חובש לנפטר את המצנפת, כשהתפר בצד האחורי, ובמצנפת זו מכסים גם את העינים. לכהן חובשים שתי מצנפות. בעת חבישת המצנפת יש אומרים את הפסוקים בזכריה ג, ה; ישעיהו נט, יז; ויקרא ח, ט; שיר השירים ז, ו: וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ יְיָ עֹמֵד: וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ: וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת משֶׁה: רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים:

המשך ההלבשה נעשית בזוגות, לפי הותק בחברה קדישא.

אחר ה'מצנפת', באים ה'מכנסים' המכונים גם 'בתי השוקים'. וכך עושים, מכניסים תחילה רגל ימין, אחר כך רגל שמאל. בלבישת המכנסים יש אומרים את הפסוקים בויקרא טז, ד; ישעיהו סב, ג; שם, סא, י: כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם: וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד יְיָ וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ: שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיְיָ תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: וממשיכים להלביש.

גרביים. בני הנפטר וקרוביו נוהגים לגרוב את הגרביים, ובהזדמנות זו הם מבקשים מחילה מהנפטר ('מחילה פראיין'). במידה ואין שם בנים או קרובים, או שאינם רוצים לעשות זאת, גורב את הגרביים אחד מאנשי החברה קדישא. מקפידים לגרוב את רגל ימין תחילה.

'כתונת' (חולצה). בלבישת הכתונת מכניסים תחילה את הזרוע הימנית ולאחריה את השמאלית, ולבסוף מעבירים את החולצה עצמה מעל הראש.

'סארגנס' שנתפר מחדש. השרוכים הנמצאים בתכריכים אינם נקשרים, אלא נכרכים סביב.

'סארגנס' שלבש בחייו. מעל התכריכים החדשים, מלבישים אותו גם את ה'סארגנס' שלבש בשעת התפילה בימים-הנוראים. בחייו השאירו ב'סארגנס' מקום בלתי תפור, ואת זה תופרים עכשיו, על גופת המת.

יש המוסיפים צווארון לנשואים ומטפחת צוואר לפנוי.

הטלית והחגורה מוצמדים לנפטר רק בהכנסתו לארון.

בקהילות אחדות היו צורות הלבשה אחרות.

אשה שנפטרה באמצע הריונה, נוהגים לשים סדין לרגליה בתוך הארון.

תינוק פחות מבן שנה, נכרך בארבעה חיתולי פשתן, באופן הבא: בחיתול הראשון כורכים את הגוף שתחת גובה הזרועות עד מעל הרגלים, כך שהראש, הצואר והזרועות נשארים חופשיים. את החיתול השני מקפלים בצורת משולש, ומכסים בו את הראש והצוואר. החיתול השלישי, מקופל גם הוא בצורת משולש, ומניחים אותו כמו מטפחת-צוואר מתחת לעורף, ובשתי קצותיו הקדמיות כורכים את הכתפיים והזרועות. כרוך באופן זה מניחים את התינוק בתוך ארון קטן. החיתול הרביעי והאחרון משמש כסדין של 'פולדער'.

תינוק קטן מבן שלושים יום (נפל), נכרך בשלשה חיתולים, כנ"ל, ומניחים אותו בקופסה.

הכנסה לארון ('איינלעגען')

מציבים את ארון הקבורה על המטה שעליה הוא נישא, כשצד הרגלים הוא לכיוון הפתח.

לפני שהנפטר מוכנס לארון, מכניסים לתוכו תחילה את הטלית, אחר כך את הסדין מפשתן 'פולדער' המשמש כשכמיה לכתפים, כשתפריו כלפי חוץ, ואת החגורה הקלועה.

לאחר מכן מכניסים את הנפטר בעדינות, מושכב על גבו ופניו כלפי מעלה. החגורה תחת הזרועות נכרכת סביב המותניים ובאמצע נמתחת שלוש פעמים לקשר הניתן להתרה בקלות. את שני קצוי החגורה מניחים על ה'סארגנס', בצורה של 'ש'. קפלי השרוולים, וקפל אחד של ה'סארגנס' נמשכים אל בין הבוהן והאצבע.

יש שנהגו להניח את ידי הכהן הנפטר, בתנוחת פרישת כפים כבשעת ברכת כהנים.

את הסדין (ה'פולדער') מטילים על כתפי הנפטר כמו מעיל, ואת כנפותיו העליונות מניחים כלפי פנים, ואז מכסים את הנפטר, עם ה'פולדער' והטלית כאחד, מעל ראשו, אם כך לבש את הטלית בימי חייו, אמנם באופן שהפנים נשארים מגולים. אם בחייו לא הורגל להתפלל בעטוף הטלית על הראש, אז גם במותו אין עוטפים את ראשו בטלית. אם משתמשים בטלית חדשה, אין תופרים לה עטרה. אם יש על הטלית דבר מה העשוי מזהב או כסף, יש להסירו.

בכנף הטלית הימנית התחתונה מסירים את הציצית, ותחתיה מניחים ציצית חדשה בזוית הימנית התחתונה של הארון. כנף הטלית חסרת הציצית נמשכת חזרה באופן שהיא תלויה מן הארון וחוצה, בין הגולל (מכסה הארון) והדופן, ונשארת גלויה. (בארץ ישראל פשט מנהג שאין קוברים עם טלית, שנועדה להקיף את המת בקדושה, כי אדמתה אדמת קודש).

את קפלי ה'סארגנס' (קיטל) שעל היד עושים בצורת ש-ד-י, וקושרים אותה עם הציצית. נזהרים שלא יתחב מה'סארגנס' משהו אל תוך הפה.

כאשר מניחים את הנפטר בארון, יש אומרים את הפסוקים בשמות מ, כ-כא, לד: וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה: וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת משֶׁה: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

כאשר מונח המת בארון מותחים את רגליו ישר, מניחים את זרועותיו בצדיו ושמים את אגודלו תחת אצבעותיו המקופלים לתוך כף היד. אם אלה אינם נשארים בתנוחה זו, אזי כורכים את האגודל עם האצבעות בציצית או גם בשרוולי ה'סארגנס'. ה'סארגנס' עצמו נמתח למטה עד לרגלים.

בגדים, מצעות ודומיהם הרוויים דם, מניחים בקרקע הארון הריק, ונקברים עם הנפטר.

אם נפטר בעת ניתוח כריתת אבר, מניחים בארון את האבר הכרות לצד גוף הנפטר באותו מקום בו היה צמוד בחיים.

לפני סגירת הארון, מבקשים המלבישים מחילה מהנפטר, שלא נעשה דבר כלשהו שלא כשורה ושלא לכבודו. כגון: פְּלוֹנִי ב"ר פְּלוֹנִי, הִנְנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מְחִילָה, תְּחִלָּה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ מִמְּךָ. אִם גָּרַמְנוּ לְךָ כָּל רַע בְּחַיֶּיךָ אוֹ בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַטָּהֳרָה, מְחַל לָנוּ.

אחר הנחת הנפטר בארון, מכסים את הארון בסדין שחור, ומפנים את צד רגליו אל הפתח ממנו עתיד הוא לצאת. יש המקפידים שהארון לא יוצב במקום בו שכב הנפטר לפני הטהרה.

מניחים את הגולל על הארון, אך קצת משוך לאחור, כדי שפני הנפטר ישארו גלויים, פתיחה זו מכסים בשקית עפר או בד נקי.

אם הכינו שלט עם שם הנפטר, שמש החברה קדישא מצמידו לארון לפני נשיאתו.

טהרת הרוג ויולדת

נפטר שהוא במצב כזה שאין אפשרות לערוך לו טהרה, כאשר דם זב הימנו בעת מותו, כורכים אותו בסדין, מכניסים אותו לארון כמות שהוא, ומניחים בארון לצדו את התכריכים, לפי סדר לבישתם. חובשים לו מצנפת וגורבים לו גרביים אם קיימת האפשרות לכך.

בגדים, מצעות, שטיחים ודומיהם, רוויי דם שזב סמוך למיתה או במהלכה, חותכים מהם את החלק בו נמצא הדם, ומניחים חלקים אלה ברצפת הארון הריק, ונקברים עמו.

עצמים קשים צרורי דם, עוטפים אותם בנייר, ומניחים אותם על גב הארון בעת הכנסתו לקבר.

הרוג שנמצא, נקבר כמו שמצאוהו, עם בגדיו והדם הצרור בהם, בלא תכריכים, ואף את מנעליו אין חולצים, ונותנים בכל אחת מידיו סכין חדשה בעלת קת שחורה, חוד הסכין ביד, והקת מופנית כלפי מעלה. מכסים אותו בסדין כשאר מתים.

יולדת זבה דם, אין מטהרים אותה, אלא מלבישים אותה בתכריכים, וכופרים את הארון בכופר, כדי שלא יזובו דמיה בקבר, וכל בגדיה או כלי מטתה שנדבק בהם מדמה, צריך לקבור עמה.

יולדת שנפטרה וגם התינוק שלה מת, מניחים את התינוק בארון שלה, למרגלותיה בצד ימין.

אף שלשאר מתים לא נהגו לעשות ארון שלם, להרוגים ויולדות, הזבים דם, עושים ארון שלם, ומורחים במידה גדושה גבס או סיד לח בצד הפנימי של הארון על החורים והסדקים, כדי למנוע זיבת דם ונוזלים מגופם.

חזרה לתוכן