שמירת חתן וכלה

מדקדקים בשמירת חתן וכלה, ובדורות עברו לא היתה הכלה יוצאת מפתח ביתה שבעה ימים שלפני החופה ועד השבת שלאחריה.

במקום שהדבר אפשרי נהגו שהחתן אינו יוצא מביתו בשבעת ימי המשתה, והריהו מתפלל בביתו עם מנין, הן מצד שמירה והן כדי שלא למנוע הציבור מאמירת תחנון.

ביום החתונה החתן אינו יוצא מביתו ללא ליווי, ויש נזהרים שלא ילך לבדו החל משבת שלפני הנישואין.

יש נהגו שחתן וכלה אינם הולכים לבית עלמין שלושים יום לפני החופה ושלושים לאחריה. אחרים נהגו שלא לילך בשנה ראשונה לבית קברות שטמונים בו הוריהם.

מועד הנישואין

אין עושים נישואים אלא במחצית הראשונה של כל חודש, במילוי לבנה, משום סימנא מילתא.

נהגו להדר לעשות נישואים לבתולה ברביעי בשבת ולאלמנה בחמישי בשבת.

נישואין בימי הספירה אסורים עד ערב שבועות, מלבד ר"ח אייר ובי"ח בו הוא ל"ג בעומר.

לא נהגו להימנע מנישואין באלול, עשי"ת ומרחשון.

לכתחילה עורכים את החופה ביום ולא בלילה, משום סימנא מילתא (יפה נוף).

שבת לפני הנישואין

שבת לפני הנישואין נקראה לפנים בשם 'שפינהולץ שבת' (ביטוי כעין 'שבת כלה'), וכך שמה של השבת בכמה מספרי המנהגים.

אם נמצא החתן בבית הכנסת בערבית, החזן מנגן לכבודו 'מלכותך' ו'השכיבנו'.

החתן הוא 'חיוב' לעלות לתורה בין שבעה הקרואים ולא למפטיר.

קוראים לו לעלות ב'יעמוד הגבוה', במנגינה חגיגית המושרת בטון גבוה: 'יעמוד החתן ר'...'.

מזמרים לו 'אחד יחיד' לפני שעושים לו 'מי שברך'.

אין זורקים ממתקים ודברי מאכל על החתן וציבור המתפללים בבית הכנסת, ובכלל מקפידים מאוד שלא לאכול או להאכיל ילדים בתוך בית הכנסת, מלבד יין קידוש, יין הבדלה ויין ברית מילה.

חצי הקדיש שאחר קריאת התורה נאמר בניגון לכבודו של החתן.

המנהג הישן היה שקרובים וידידים באים בליל שבת הן לבית החתן והן לבית הכלה לטעום שם קמעה, כעין שנהגו לילך אצל 'זכר' בשבת שלפני ברית מילה, וכיום התפשט הנוהג לעשות סעודה קטנה של מיני תרגימא בבוקר אחר תפילת מוסף לקהל המתפללים עם החתן.

אין נוטשים את הכלה בשבת חשובה זו בחייה, ומשפחתה אוכלת עמה ומתגוררת עמה ושמחה עמה, וכן חברותיה שמחות עמה ומזמרות לה, כדרך שעושים בשבת זו לחתן.

סעודת סבלונות

 חתן וכלה יכולים להיפגש גם בימים שלפני החתונה, עד יום החתונה עצמו. ומבואר באחרונים שאת סעודת הסבלונות עושים בלילה שלפני החופה, כדי לוודא שהחתן יראה את הכלה לפני החתונה משום שאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה.

בתפילת מנחה הסמוכה לערב סעודת הסבלונות, החתן יוצא מבית הכנסת לפני אמירת 'תחנון', ונכנס אליו שוב בתחילת קדיש 'תתקבל'.

בלילה שלפני החופה עורכים את סעודת הסבלונות, שהיא סעודת מצוה (משנה ברורה). הקרואים יושבים אצל שולחנות ערוכים. יש שהקפידו שהחתן ישב באופן שיוכל לראות את הכלה בעת הסעודה. אחרי אכילת מנה או שתיים אבי החתן מוסר את ה'סבלונות' עבור הכלה לידי אב"ד הקהילה או החשוב שבמסובים, והוא נוטלם מיד החתן, בא אל הכלה בליווי כלי זמר ומניחם בפניה על השולחן, וכדי שלא יהא חשש קידושין בהן אומר: "החתן שלח לך מתנות אלו שיהיו שלך אחרי הקידושין ולא עתה". אין הכלה בעצמה מקבלת את המתנות, אלא היושבים לצדה, והם עונדים עליה את התכשיטים שבמתנות. אחר כך מוסר אבי הכלה את מתנותיה לידי הרב, והוא מביאם בליווי כלי זמר אל השולחן שלפני החתן (ויש שנהגו לומר לו: "אלה הן המתנות מהכלה שיהיו שלך אחרי הקידושין ולא עתה"). החתן והכלה עצמם מתחילים לאכול רק אחר משלוח הסבלונות.

ממתנות החתן לכלה: תכשיטים, סדור תפילה מפואר ('סבלונות-תפילה') ומחזורים. ממתנות הכלה לחתן: סארגנס [=קיטל], טלית חדשה עם נרתיק, מגילת אסתר מקלף. (במשך דורות רבים היה החתן נותן חגורת זהב או כסף, צעיף ועדיים. והכלה היתה נותנת לחתן נעלים וחגורת כסף).

לפני ברכת המזון אומרים בניגון את הפיוט 'נודה לשמך בתוך אמוני'. רוקדים אחר ברכת המזון והחתן נפגש עם כלתו.

אם החתן אינו בחור והכלה אינה בתולה, אין משלוח סבלונות, אבל החתן והכלה סועדים יחדיו בחוג המשפחה בלילה שלפני החתונה, בלא קרואים.

חופת מיין

לפי מסורת קדומה ששרשיה במסכת סופרים ונזכרת בהרחבה בספרי רבותינו הגאונים, הראשונים והאחרונים, מעשה הנישואין מורכב משתי כניסות לחופה. החופה הראשונה היא חופת 'מיין', והשניה היא חופת הטלית עם קידושין ואמירת ז' ברכות. לפנים בישראל נערכה חופת 'מיין' לפני תפילת שחרית, וחופת טלית וקידושין נערכו אחר שחרית או אחר מנחה. בדורות האחרונים משלא נתאפשר עוד לאסוף רוב עם בשעת בוקר מוקדמת, יש העורכים את חופת 'מיין' לפני מנחה ואת חופת הטלית לאחריה או את חופת 'מיין' לפני ערבית ואת חופת הטלית לאחריה. יש גם העורכים את חופת 'מיין' סמוך לחופת הטלית, ללא הפסק תפילה בינתיים.

כך הוא סדר חופת 'מיין'. הקהל הולך להביא את החתן ממקום המצאו אל הכניסה לחצר בית הכנסת (מנהג מגנצא ובנותיה) או לפתח בית החתונות (מנהג וורמיישא ובנותיה). רב הקהילה – כאשר הוא מסדר הקידושין – או ממלא מקומו, מוליך את החתן למקום החופה, החתן בראש, הרב אחריו ויתר המלווים מאחוריהם או לפניהם.

מלווי החתן אל מקום החופה, ולאחר מכן מלווי הכלה, נושאים אבוקות בוערות ונגנים משמיעים את ניגון חופת 'מיין' העתיק (אשר מנוגן בחלקו בכל קהילות אשכנז בקריאת המגילה בפסוק 'ויתלו את המן').

בהגיע החתן למקום החופה, נוטלו הרב או ממלא מקומו בידו ומוליכו אל מושב חופת 'מיין' לשם המתנה על הכלה. החתן יושב והמלווים עומדים אצלו.

אחר שהגיע החתן למושב החופה, הולכים משם בעלי האבוקות וכלי הזמר לבית הכלה להביאה למקום החופה עם חברותיה, בתהלוכה נפרדת של ציבור הנשים. בצאתה לחופה ועד שובה פני הכלה מכוסות בבד. שתי נשים שושבינות או שתי האמהות, של החתן ושל הכלה הולכות לצדי הכלה.

הכלה שהיא מכוסת פנים נתמכת בשושבינות לצורך הליכתה. החתן שהוא גלוי עינים, אינו זקוק לתמיכה זו.

בהגיע הכלה לפתח חצר בית הכנסת, מוליך הרב בידו את החתן לקראת הכלה, וחשובי הקהל מתלווים אליהם.

החתן נוטל את הכלה בידו, לשם קנין נישואין, מדין 'מסירתה זו היא כניסתה לחופה' (כתובות מח ע"ב), בעוד הרב ממשיך לאחוז ביד החתן, וכך הולכים אל מקום ישיבתם המשותף, שזו היא החופה. בעת אותה הליכה שמוליך החתן את כלתו אל מקום ישיבתם המשותף, זורקים עליהם חטים תוך כדי קריאת: 'פרו ורבו'.

החתן והכלה מתיישבים במושב המיוחד לכך, לעתים בכילה או על גבי בימה, ויושבים יחדיו פרק זמן קצר.

בגמר החופה מוליכות השושבינות תחילה את הכלה לביתה, ואחר לכתה נערים קטנים מוליכים את החתן לתפילה (בבית הכנסת), כשמאחוריהם הולכים הרב ויתר המשתתפים.

חופת 'מיין' נוהגת רק בבתולה.

יום החופה

בתפילת שחרית מושיבים את החתן במקום מכובד, ומדליקים לכבודו נרות בבית הכנסת. לפני אמירת תחנון הוא יוצא מבית הכנסת, וחוזר אחר גמר תחנון. אם הוא יום ב' או ה', חיוב הוא לעלות לתורה.

חתן וכלה מתענים עד אחר החופה בלבד שהיא מבעוד יום דוקא. מתענים גם בחודש ניסן, מפני שהוא כתענית שעות.

בדורות עברו נהוג היה שבצהרי יום הנישואין בחורים באים לשמח את החתן ובתולות באות לשמח את הכלה בשירה ולעתים אף בריקוד. כל אותו יום לא נהגו לומר בפניהם דברי כיבושים או חרוזים המביאים לידי עצב, התייפחות ובכיה, מלבד דרשת התעוררות קצרה לפני ברכת אירוסין.

החופה נעשית אחר זמן מנחה גדולה. חתן וכלה מקדימים ומתפללים לפני החופה. בברכת 'שמע קולנו' הם אומרים 'עננו' ולפני 'אלקי נצור' את סדר הוידוי של יום כיפור. אם חל בראש חודש, יש נוהגים לומר רק את נוסח 'אשמנו'. המתפללים מנחה עם החתן אין אומרים תחנון.

כתובה וקנינים

לפנים היו שהידרו לכתוב את הכתובה על גבי קלף, למען תעמוד ימים רבים. אמנם בכהאי גונא צריך להיזהר שאם אירעה טעות בעת כתיבת הכתובה צריך לתקנה על ידי גרירת המילה או העברת קולמוס עליה, ולקיים את התיקון והמחיקה בסוף הכתובה (היינו שלפני המילים 'הכל שריר וקיים' יכתבו: "מילה פלונית היא על המחק, והכל שריר וקיים"). בזמננו שניתן להדפיס במדפסת את כל נוסח הכתובה באמצעות מחשב, כולל התאריך, השמות והסכומים, ניתן למנוע מראש תיקון טעויות כתיבה על ידי מחיקה, וראוי להשתמש בנייר היכול להשתמר, למען יעמוד ימים רבים (וניתן לעטפו בלמינציה).

יש הכותבים בכתב אשורי, ויש בכתב רבני רגיל.

השורה האחרונה חייבת להיות מלאה, ובשעת הצורך מותחים את שלוש המילים האחרונות 'הכל שריר וקיים'.

הרב בודק אם השמות נכונים. יש רבנים המביאים עמם טופס שטר כתובה נוסף למקרה של טעות.

בכמה קהילות עדי כתובה הם בעלי תפקידים קבועים בקהילה ולפיכך ידועים בציבור.

מיחדים שני עדים לכתובה ולתנאים האחרונים ושני עדים אחרים לקידושין, משום כבוד החתן והכלה ומשום פירסום הדבר (ובדורות האחרונים יש שמיחדים את אותם העדים הן לשטרות והן לקידושין).

אחר קריאת הכתובה או אחר גמר כל החופה, חותמים עליה העדים והחתן. העדים חותמים בימין תחתית הכתובה, זה על גבי זה כך: 'פב"פ עד', והחתן חותם בשמאל תחתית הכתובה כך: 'פב"פ החתן'.

זהו נוסח הכתובה כמנהג אשכנז:

ברביעי בשבת בכך וכך ימים לחדש פלוני שנת חמשת אלפים ושבע מאות וכך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן עיר פלונית איך ר' פב"פ אמר לה להדא בתולתא פלונית בת ר' פלוני הוי לי לאנתו כדת משה וישראל, ואנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתיכי כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא, ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאוריתא. ומזוניכי וכסותיכי וספוקיכי ומיעל לותיכי כאורח כל ארעא, וצביאת מרת פלונית בתולתא דא והות ליה לאנתו ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אבוה בין בכסף בין בדהב בין בתכשיטין במאני דלבושא ובשימושא דערסא חמשין לטרין, וצבי ר' פלוני חתן דנן והוסיף לה מדיליה חמשין לטרין, סך הכל מאה לטרין דכסף. וכך אמר פלוני חתן דנן אחריות שטר כתובתא דא קבלית עלי ועל ירתי בתראי להתפרע מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקנא, נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובתא דא [ותוספתא דין] ואפילו מגלימא דעל כתפאי בחיים ובמות, מיומא דנן ולעלם. וחומר שטר כתובתא דא קבל עליו ר' פלוני חתן דנן כחומר כל שטרי כתובות העשויין בישראל כתיקון חכמינו ז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מן ר' פלוני בר פלוני חתן דנן למרת פלונית בת ר' פלוני בתולתא דא ככל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למקניא ביה הכל שריר וקיים.

 תנאים אחרונים

לפני החופה מכינים שטר תנאים אחרונים המפרט את פרטי תקנת שו"ם, בשני עותקים אחד לצד החתן ואחד לצד הכלה, ועדי הכתובה חותמים עליהם בחופה אחר הקידושין. יש נוהגין שחותמים את התנאים לפני החופה:

מזל טוב יצמיח ויעלה, כגן רטוב עד למעלה. דברי הברית והתנאים האלה, שנדברו והותנו בין שני הצדדים בשעת החופה, דהיינו הר'... ובנו החתן ר'... צד אחד, והר'... ובתו הכלה הבתולה מרת... צד שני. ראשית דבר כמר פלוני הנ"ל נשא וקידש את הבתולה מרת פלונית הנ"ל בטבעת קידושין של זהב והכניסה לחופה כדת משה וישראל והיא קבלה הקידושין ממנו. וכמר פלוני הכניס לנדן בנו סך פלוני... ומלבושי שבת ויום טוב וחול, וסבלונות וטבעת קידושין לפי כבודו. גם השתדל כמר פלוני שטר חליצה מכל אחיו קודם החופה, וכמר פלוני אבי הכלה נתן לבתו שטר חצי חלק זכר בן פשוט. וכמר פלוני הכניס לנדן בתו הכלה סך פלוני... קודם החופה, והלביש את בתו במלבושי כבוד שבת ויום טוב וחול, ובגדים וצעיפים וסבלונות כולן לפי כבודו. ומעתה הזוג הנ"ל ינהגו יחד באהבה ובחיבה, ולא יבריחו ולא יעלימו ולא ינעלו לא זה מזו ולא זו מזה שום הברחה בעולם רק ישלטו שניהם שוה בנכסיהם. ואם ח"ו שיעשה כמר פלוני הנ"ל לזוגתו מרת פלונית איזו דברים שאינה יכולה לסבול וצריכה לב"ד אז תיכף ומיד יתן לה סך... לפיזור מזונות. וכן יתן לה כל חודש וחודש משך ימי הקטט, וכל בגדיה ותכשיטיה השייכים לגופה, וירד עמה לבית דין שלהם תוך ב' שבועות אחר בקשתה ממנו, ועל פי דברו יעמוד כל ריב וכל נגע, ואחר שנתפשרו תחזור מרת פלונית לבית בעלה וכל הנותר בידה מן המעות וכל בגדיה ותכשיטיה תחזירן למקומם הראשון. ומחמת העידור, כך נתקן. שאם יעדר ח"ו ר'... הנ"ל בשנה ראשונה אחר החופה בלי זרע קיימא מאשתו הנ"ל אז תחזיר מרת... הנ"ל ליורשי בעלה הנ"ל כל מה שהכניס. ואם ח"ו יעדר בשנה שנייה אחר החופה בלי זרע קיימא מזוגתו הנ"ל אז תחזיר מרת... הנ"ל החצי ממה שהכניס. ואם ח"ו שתעדר היא מרת... הנ"ל בשנה ראשונה אחר החופה בלי זרע קיימא, יחזיר כמר פלוני הנ"ל ליורשיה כל מה שהכניסה. ואם ח"ו שתעדר בשנה שניה אחר החופה בלי זרע קיימא ממנו יחזיר כמר פלוני הנ"ל ליורשיה החצי ממה שהכניסה לו. ובשנה השלישית אחר החופה ומשלישית ואילך, איזה מהן שיעדר, הדין חוזר לסיני שהבעל יורש את אשתו והיא נוטלת כתובה ותוספת. ובכל הזמנים הנ"ל היא נוטלת טבעת קידושין בראש בלי ניכוי ומגרעת כתובתה וכל הנ"ל קבלו הזוג עליהם בחרם חמור ובשבועה דאורייתא ובקנין סודר לאשר ולקיים כל הנ"ל והנעשה. נעשה היום יום וכו' הכל שריר וקים.

נוסח שטר תנאים אחרונים קצר לבני זמננו על פי ה'אגרות משה', כפי מנהג החותמים לפני החופה:

מזל טוב, יעלה ויצמח כגן רטוב מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מהטוב ומטיב האומר לדבק טוב. המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם טוב ושארית לדברי הברית והתנאים שנדברו והותנו בין הני שני הצדדים, היינו מצד האחד ה"ר... העומד מצד בנו החתן... ומצד השני ה"ר... העומד מצד בתו הכלה הבתולה מרת... אשר כבר נתקיימו כל החיובים מצד החתן להכלה וכן נתקיימו כל החיובים מצד הכלה להחתן ואין להם זה על זה שום טענות ותביעות אבל נשאר עוד להתקיים מה שהחתן הנ"ל ישא את הכלה הנ"ל בחופה וקידושין כדת משה וישראל ביום... לחודש... שנת... ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה שום הברחת ממון בעולם, אלא ישלטו בנכסיהון שוה בשוה ובשלום ושלוה כדרך בני תורה ויראי השי"ת. כל זה נעשה בדעה שלימה ומיושבת... מן שני הצדדים על כל מה דכתוב ומופרש לעיל במנא דכשר למקניא ביה. והכל שריר וקים.

נאום..... עד

ונאום..... עד

שטר חצי זכר

כתוספת לנדוניה, לפני הכניסה לחופה נותן האב לבתו הכלה שטר חצי זכר.

זאת עושים כדברי ה'חתם סופר', "לחבב האשה על בעלה לומר: 'כבן אני חשוב אצל חמי, שמוריש את בתו חלק זכר'. ונראה לי – ממשיך החת"ס ומבאר – שהנהיגו דוקא כחצי זכר, שיהיה מעלת הזכר על הבת כמעלת הבכור על הפשוט בדין תורה, וכעין דאוריתא הנהיגו, ולעולם ירושה עיקר, ומהאי טעמא נראה לי שהנהיגו להתנות לבר מקרקעות וספרים, מפני שעשו הירושה עיקר והוה ח"ו כעובר דבר מן התורה, דרחמנא אמר ברתא לא תירות".

מורי הוראה בימינו ציינו כי הנוהגים כן גם בזמן הזה מונעים בעיות של גזל כאשר בנות נוטלות חלק בירושה באמצעות צו ירושה המתקבל בערכאות.

זה נוסח שטר חצי זכר:

זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים חתומים מטה בכך וכך יום לחדש פלוני שנת חמשת אלפים ושבע מאות וכך וכך לבריאת העולם לזמן שאנו מנין כאן עיר פלונית, איך שבא לפנינו ר' פלוני ב"פ ואמר לנו הוו עלי עדים כשרים ונאמנים וקנו ממני בקנין גמור אגב סודר מעכשיו ואף חתמו ותנו ליד בתי היקרה מרת פלונית תחי' שהיא אשת ר' פלוני להיות בידה וליוצאי חלציה שיהא לה מבעלה הנ"ל לעדות לזכות ולראיה, איך שרציתי ברצון נפשי הטוב שלא באונס והכרח כלל כי אם בלב שלם ונפש חפצה ודעה שלמה מיושבת, והנני מודה בפניכם היום כמודה בבית דין חשוב וראוי בהודאה גמורה שרירא וקימא דלא בהשטאה ודלא בהשבעה ודלא בהשנאה ודלא למהדר ביה מיומא דנן ולעלם, איך שיש בידי ממון בתי הנ"ל כך וכך אלפים... שהלוותה אותם לי מידה לידי במזומנים, והרי הם עלי ועל יורשי אחרי בחוב גמור ואמתי ברשות ובהלואה גמורה, ומחוייב אני לשלם סך הנ"ל לבתי הנ"ל או ליוצאי חלציה שיהיו לה מבעלה הנ"ל על פי תנאים המבוארים בשטר זה. וכך התניתי עמה, שזמן פרעון חוב הנ"ל לא יחול עלי ולא יגיע אלא שעה אחת קודם מותי, וכשיגיע זמן ההוא אין אני שואל ומבקש זמן אחר כלל, רק שמחוייב אני ובאי כחי אז לשלם כל סך הנ"ל לבתי הנ"ל או ליוצאי חלציה שיהיו לה מבעלה הנ"ל או לבאי כחה במעות מזומנים דוקא ובמטבע טובה דוקא העוברת לסוחר וכל שום סחורה בעולם (ואף כשיהיה לי שום סחורה אפילו טובה מאד מחוייב אני או יורשי אחרי וכל באי כחי לטפל בה ולמכרה אפילו בפחות מחצי שויה כדי לשלם החוב הנ"ל במזומנים דוקא). גם מחוייב אני לשלם כל הוצאות והיזקות שיגיעו מחמת עיכוב פרעון חוב הנ"ל ככל אופן גוף החוב. ואין אני ולא שום אדם בעולם נאמנים אפילו בשבועה חמורה למעט שום טענה בעולם הגורעת כח שטר חצי זכר רק אדרבה בתי הנ"ל או יוצאי חלציה שיהיו לה מבעלה הנ"ל וכל באי כחה יהיו נאמנים נגדי ונגד יורשי אחרי ונגד כל באי כחי בדיבור הקל בלי שום אלה ושבועה ובלי שום קבלת חרם לומר שטר חצי זכר זה אינו פרוע, ולא נמחל שעבודו לא כולו ולא מקצתו. וגם על ההוצאות ועל ההזיקות הנ"ל ועל כל שאר ענייני החוב הנ"ל על הכל יהיו נאמנים לעולם הן לפני זמן הפרעון הן בזמן הפרעון הן לאחר זמן הפרעון עד דנכתב עליו תברא בשני עדים כשרים או עד דנקרע קרע בית דין. וכל נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון חוב הנ"ל מנאי ואפילו מן גלימא דעל כתפאי בחיים ובמות מן יומא דנן ולעלם. אכן תנאי זה התניתי עם בתי הנ"ל שכשיגיע זמן פירעון הנ"ל ויאותו בני הזכרים לירד לנחלה ולחלק עזבוני יהיה הברירה ביד בני הזכרים לשלם לה חוב הנ"ל או ליתן לבתי הנ"ל או ליוצאי חלציה שיהיו לה מבעלה הנ"ל וכנ"ל או לבאי כוחם חצי חלק זכר בן פשוט מכל נכסי שימצאו לי בעת ההיא בראוי ומוחזק מאשראי ומטלטלין ומתכשיטין שיהיו לי אז חוץ מספרים וקרקעות, אזי כשיתנו לה החצי חלק הנ"ל הם פטורים מלשלם לה סך הנ"ל אף על פי שלא יגיע אותו חצי חלק לכדי ערך סך הנ"ל, מכל מקום יהא המותר מתנה ביד יורשי אחרי שלא לתבעם לעולם, כי על מנת כן נמסרו המעות לידי מעיקרא. אבל אם יעברו יורשי שלא יתנו לבת הנ"ל או ליוצאי חלציה כנ"ל החצי חלק כנ"ל כשירדו לנחלה לחלוק אז יעמוד כל השטר חצי זכר בתקפו שמחוייבים לשלם לה כל סך הנ"ל עד גמירא. גם הותנה שלא יגיע לו שום פטורין ומחילה על שטר חצי זכר זה מבתי הנ"ל או מבאי כחה אם לא כשיהיה מרצון בעל הנ"ל. גם קבלתי עלי בחרם חמור ובשבועה דאורייתא ובתקיעת כף בפועל על דעת רבים, ובפרט על דעת פלוני חתני הנ"ל, שלא אתן שום שטר לשום אדם בעולם כדי להבריח או להפקיע כח שטר זה בשום תחבולה וערמה בעולם. וכל התנאים הנ"ל הותנו בתנאי כפול בהן קודם ללאו ובתנאי קודם למעשה ובדבר שאפשר לקיימו ממש כתנאי בני גד ובני ראובן לכל הלכותיו. וכל הא דלעיל קבלתי עלי ועל יורשי אחרי בחוב גמור לאשר ולקיים כל הנ"ל בחרם חמור ובשבועה דאורייתא ובתקיעת כף בפועל ובקנין סודר כנ"ל. וכל מודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעא וכל עדי מודעי שמסרתי כבר או שעתיד אני למסור על שטר חצי זכר כולם אני פוסל ומבטל לפניכם היום בביטול גמור בכל לישנא דאמרי רבנן דמבטלין בהון מודעות. ושטר חצי זכר לא יופסל ולא יוגרע מחמת שום ריעותא וגריעותא בעולם מכל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב ולהרהר, רק הכל יהא נדון ונדרש לטובת ולזכות וליפוי כח ותועלת של בעל השטר. ולעולם תהא יד בעל השטר על העליונה ויד המערער על התחתונה. ודברי המערער בטלין ומבוטלין חשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש וכטוען אחר מעשה בית דין חשוב דלא יתעביד ליה דינא כלל לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם. ותמיד יהא שטר חצי זכר בתקפו ובחזקתו כל זמן שלא נקרע קרע בית דין או לא נכתב עליו תברא כתוקף כל שטרי חוב והודאות דנהיגי בישראל העשוין כתקנת חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מן ר' פלוני ב"פ לבתו היקרה מרת פלונית תי' שהיא אשת ר' פלוני הנ"ל בכל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למקני ביה.

שטר חליצה

שני עדי הכתובה חותמים גם על שטר חליצה. בשטר זה מתחייבים אחי החתן, אם חלילה ימות הבעל ללא ילדים, לחלוץ לאשה ללא פיצויים וללא התחמקות. האחים מחזקים את השטר על ידי קנין סודר, ואז חותמים העדים. זה נוסח שטר חליצה:

זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים חתומים מטה בכך וכך בשבת בכך וכך ימים לחדש פלוני שנת חמשת אלפים ושבע מאות וכך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן עיר פלונית איך שבאו לפנינו האחים ר' פלוני ור' פלוני בני פלוני ואמרו לנו הוו עלינו עדים כשרים ונאמנים איך שאנו מקבלים עלינו בחרם חמור ובשבועה דאורייתא בפועל ממש על דעת רבים שלא יהיה לנו התרה והפרה כלל כי אם על דעת אשת אחינו מרת פלונית ב"פ בעלת השטר וכתבו בכל לשון של זכות ייפוי כח בכל אופן המועיל ואף חתמו ותנו ליד האשה מרת פלונית ב"פ אשת אחינו פב"פ להיות בידה לעדות ולזכות ולראיה מחמת שרצינו ברצון נפשנו הטוב שלא באונס והכרח כלל כי אם בלבבות שלמות ובנפשות חפצות ובדעה שלמה ומיושבת והננו מודים בפניכם היום כמודה בפני בית דין חשוב וראוי בהודאה גמירה שרירא וקיימא דלא בהשטאה ודלא בהשבעה ודלא בהשנאה ודלא למיהדר ביה מיומא דנן ולעלם שאם ח"ו יעדר וימות אחינו פב"פ בעלה של מרת פלונית ב"פ הנ"ל בלי זרע קיים ותהיה אשתו מרת פלונית ב"פ זקוקה לחלוץ אזי איזה אח מאתנו אחים שתתבע אותו לחלוץ לה מחוייב הוא לפוטרה בחליצה כשרה בחנם שלא יקח ממנה או מכל באי כחה אפילו שוה פרוטה בעולם תכף ומיד אחר כלות ג' חדשים להעדרו של אחינו בעלה של הנ"ל ח"ו כשתהיה ראויה לחלוץ ובלבד שהיבמה תלך אחר היבם וכל זמן שלא יפטרנה בחליצה כשרה כנ"ל תהא היבמה ניזונית מנכסי מיתנא ומוחזקות בהן כל הא דלעיל קבלו עליהם האחים הנ"ל בחרם חמור ובשבועה דאורייתא ובביטול כל מודעות ובפיסול כל עדי מודעות בעולם בכל לישנא דאמרי רבנן דמבטלי בהן מודעות ושטר חליצה זה לא יפסל ולא יגרע כחו בשום ריעותא וגריעותא בעולם מכל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב ולהרהר ויהא הכל נידון ונדרש לטובת לזכות וליפוי כח בעלת השטר וידה על העליונה ויד המערער על התחתונה ויהא כח לשטר זה כאלו נעשה בבית דין חשוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מן האחים ר' פלוני ור' פלוני בני פלוני על כל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למקניא ביה הכל שריר וקים.

כיסוי פני הכלה

הכלה מכסה את פניה ביום החופה משום צניעות ועינא בישא (לא לשם חופה כתחליף חלקי לחופת 'מיין'), לפיכך לא החתן ואף לא הרב באים לכסותה, כשם שאינם מסייעים בשאר דברים הקשורים לבגדיה ומלבושיה.

נהגו שהכלה מכסה פניה לפני הליכה לחופת 'מיין'. במנהג עלזאס הקדום כיסתה הכלה את פניה רק אחר הקידושין.

בד הכיסוי הוא שקוף במידה כזו שהעדים העומדים בחופה מקרוב יוכלו לזהות את הכלה ולדעת על מי הם מעידים.

הולכה לחופה

מקום החופה אינו אחיד. יש העושים את החופה בבית הכנסת, ויש המקפידים לעשותה תחת כיפת הרקיע, בחצר בית הכנסת.

מוליכים את החתן לחופה בזמן שצויין בהזמנות, ולא מתעתעים בציבור המוזמנים להתחיל את החופה בשעה בלתי ידועה בסתירה לזמן הרשמי עליו הודיעו ברבים.

לפני צאתם לחופה אב החתן מברך את בנו בברכת הבנים כדרכו בכל שבת, ואבי הכלה מברך כך את בתו, וכיוצא בהם הסבים משני הצדדים (ויש נוהגים שגם האמהות מברכות).

הכלה הולכת לחופה במיטב תכשיטיה. אם הכלה אלמנה, יש נהגו להסיר את תכשיטיה לפני החופה.

בדורות עברו לא היה החתן לובש תכריכים בלכתו לחופה אלא הכלה, והחתן היה מעטף ראשו כאבל ושם על ראשו אפר במקום הנחת התפילין.

אבי החתן ואבי הכלה מוליכים את החתן לחופה, ואם החתן ואם הכלה מוליכות אליה את הכלה.

נגנים עם כלי זמר (כינורות) הולכים לפני החתן בנגינה, וכן עושים בהולכת הכלה.

את הכלה נהגו להביא תחת יריעה שעל גבי כלונסאות שארבעה נערים מחזיקים אותם

נרות ואבוקות בהולכה לחופה נהוגות בחופת 'מיין' ולא בחופה וקידושין.

הקפות כלה סביב החתן לא מקובלות במסורת אשכנז. הקפות אלה נעשות בפומבי גדול לעיני קהל אנשים רב, על ידי שלוש נשים במיטב בגדיהן עם נרות בידיהן, באופן המושך תשומת לב גדולה, בפרק זמן ממושך כדי שבע הקפות, ולעתים מחמת הצפיפות נדחקות הנשים המקיפות אל העומדים שם. אין לבני אשכנז, שאבותיהם נמנעו מהנהגה זו, להקיף כן, "דלאו אורחא ליכנס אשה מקושטת בין האנשים", וידועים הם דברי רבי יהודה החסיד, שמכשול ראיית נשים בעת חתונה גדול הוא מן הרגיל, וצריך ליזהר במיוחד "בבית החופה, שהנשים שם מלובשות עדיים, והכל מסתכלין והוא אינו מסתכל". עוד מבואר בראשונים שכיסוי החתן והכלה בטלית בשעת החופה הוא גם לשם צניעות, ויש מרבני אשכנז שהקפידו שהקהל בעת כל מהלך החופה לא יוכל לראות את החתן והכלה אלא מאחוריהם.

בבוא החתן אל מקום החופה שרים לכבודו במקהלה, דרך תפילה בהגיית שם אדנות, את הפסוקים המתחילים במילים 'ברוך הבא'. יש השרים גם את הפיוט הקצר 'מי אדיר'. בבוא הכלה יש הפותחים שוב בשירת 'ברוך הבא'. (בכמה קהילות שרים לפני בוא החתן את פסוקי 'מה טובו', ויש השרים את מזמור 'הללוי-ה אודה ה' בכל לבב', וכיוצא באלה).

חופת טלית

ראוי שיעמדו החתן והכלה כשפניהם כלפי דרום, כי הרוצה שיחכים – ידרים, ומסדר הקידושין כשפניו כלפי צפון.

יש מהדרין שפני החתן והכלה לא יהיו מופנים אל הציבור, אלא פני מסדר הקידושין אל הציבור, כי רב מנגיד מאן דמקדש בשוקא.

בכמה מקומות נהגו להציב שולחן לפני החתן והכלה, ועליו מניחים את היין, הכוסות, הכתובה וטלית למברכים. אם בנישואין אלה לא נערכה חופת 'מיין' עם לפידים, מניחים על השולחן גם זוג נרות על פמוטים.

לפני פריסת הטלית לשם חופה, יש רבנים שדורשים בפני החתן והכלה דרשת התעוררות קצרה.

החופה היא הטלית, והחתן חופה בה את כלתו. את היריעה על גבי כלונסאות המשמשת להבאת הכלה למקום החופה, יש שהותירו מעל ראש החתן והכלה, ויש שנזהרו להסיר את היריעה לפני תחילת החופה, או להותירה מאחורי החתן והכלה, כדי שתהא החופה תחת כיפת השמים והכוכבים ולא תחת אוהל.

החתן מברך ברכת ציצית על הטלית, וגם ברכת 'שהחיינו' אם חדשה היא, ומתעטף בה בכיסוי ראשו, ואחר כך פורש אותה גם על ראש כלתו. יש חתנים שאינם מברכים על הטלית ומשתמשים בטלית שאולה, והשמש או אחד העדים מעטף בה את החתן והכלה. אם אירע שהחופה היא בלילה, אין החתן מברך ברכת ציצית, אבל בטלית חדשה שלו מברך 'שהחיינו'.

הטלית מונחת על החתן והכלה מתחילת ברכת האירוסין ועד גמר כל שבע ברכות הנישואין.

אם הכלה אינה טהורה, מרימים קמעה את הטלית מראש הכלה מיד אחר נתינת הטבעת (ולכתחילה ראוי שהחתן לא יגע באצבעה בשעת נתינת הטבעת), ויש נוהגים להשאיר את הטלית על ראש שניהם עד גמר שבע הברכות גם כשאינה טהורה.

ברכות אירוסין וקידושין 

מסדר הקידושין מתעטף בטלית לאמירת הברכות.

הרב מברך ברכת אירוסין על כוס זכוכית צרה לבתולה וכוס זכוכית רחבה לאלמנה לומר שפתחה פתוח (כוס זו מיועדת לשבירה אחר ברכות הנישואין).

בימינו שמפעילים רמקול בעת החופה, ראוי לכבותו בשעת הברכות, כדי שישמעו החתן והכלה ועוד תשעה אנשים את קול המברך ולא קול המופק בחשמל.

לפני ברכת הגפן אומר 'סברי מרנן ורבנן ורבותי'. ואם נוכחים שם כהנים ורב הקהילה אומר: 'סברי כהנים מורה מורינו הרב מרנן ורבנן ורבותי'.

אחר הברכה השמש לוקח את הכוס מיד הרב ונותנו לחתן לשתות ממנו, והוא מחזירה לשמש אשר נותנו עתה לאם הכלה אשר נותנת לכלה לשתות הימנו. המברך אינו צריך לטעום מהיין.

החתן מוסר את הטבעת לידי הרב לפני הקידושין, והרב קורא: 'עדים!', ומראה לעדי הקידושין שיש בה שווה פרוטה.

נהגו הרבנים בכל הארצות, אף כשהחתן תלמיד חכם, להקריא מילה במילה את נוסח 'הרי את מקודשת', מלבד המילה 'לי' אותה כמובן אומר החתן לבדו. יש המקפידים שהחתן יתחוב את הטבעת רק אחר גמר אמירת כל לשון הקידושין, ויש שאינם מדקדקים בכך ותוחבים באמירת המילה 'לי'.

הקראת הכתובה וקנינים

אחר הקידושין קוראים לעדי כתובה, ובכמה קהילות הם בעלי תפקידים קבועים בקהילה ולפיכך ידועים בציבור.

הרב מקריא את הכתובה, ולפניה, ולפחות לפני שמקריא 'וקנינא מן', העדים מקבלים קניין מן הצדדים והחתן והכלה על התחייבות הכתובה ותנאים אחרונים.

העדים והחתן חותמים על הכתובה אחר הקראת הכתובה או אחר גמר כל החופה.

ברכות נישואין

את ברכות הנישואין מברכים על כוס שניה של זכוכית.

את שבע הברכות אין מפצלים לשם כיבודים, אלא אחד מקרובי החתן מתעטף בטלית ואומר את שש הראשונות (המכונות 'ראשונה'), ואחריו אחד מקרובי הכלה מתעטף בטלית ואומר את האחרונה (המכונה 'שניה').

כיבודים אלה ניתנים בלי הכרזות.

הקהל אינו מרים קולו בשירה בין הברכות או באמצע אמירת הברכה האחרונה.

אחר הברכה השמש לוקח את הכוס מיד הרב ונותנו לחתן לשתות ממנו, והוא מחזירה לשמש אשר נותנו עתה לאם הכלה והיא נותנת לכלה לשתות הימנו.

את כוס הזכוכית של ברכות האירוסין דווקא (ולא של נישואין שאמרו עליו: 'והתקין לו ממנו בנין עדי עד') זורק החתן ומשברו עם מקצת יין שבתוכו לסימן ברכה, בדומה לשפיכת יין הבדלה. בקהילות אשכנז הותיקות היה מנפצו אל אבן החופה הקבועה בקיר החיצוני של בית הכנסת, ורק כשהכלה אלמנה או גרושה היה זורקו ארצה.

אחר שבירת הכוס מסירים את הטלית מראש החתן והכלה, והנוכחים (או חברי מקהלה) שרים את מזמור קכח 'שיר המעלות אשרי' בנעימה ידועה.

יחוד

אחר החופה לא הקפידו על יחוד הראוי לביאה ומעקב עדים, ובודאי לא על שכירת החדר, אלא על סעודה משותפת לשם חיבה בסיוע מלצרית.

במשך דורות רבים נהגו שבשלב כלשהו בסעודה זו משתתפים עשרה אנשים כדי שיוכלו לברך בה ז' ברכות.

בסעודת 'יחוד' שאחר החופה אוכלים החתן והכלה תרנגולת וביצה לסימן ברכה.

בלילה יש יחוד הראוי לביאה, עם עדים, לחוששים לשיטה שהיא החופה (הפלאה).

סעודת נישואין

בקהילות חשובות בדורות עברו תיקנו תקנות לצימצום מספר המוזמנים לסעודה.

בכמה קהילות תיקנו שוילון יפריד בין בין אנשים לנשים, ולא התירו את נוהג בני הכפרים להושיב בסעודותיהם – הקטנות יותר – את הגברים והנשים באותו חדר.

בכמה קהילות נהגו לגבות צדקה מן המסובים.

במהלך הסעודה נישאות שתים-שלוש דרשות קצרות בנות דקות ספורות ונאמרים דברי בדחנות לשמחת חתן וכלה. גם החתן עצמו דורש אלא שלעתים לא נותנים לו לסיים את דרשתו, ולרוב מקפידים שהחתן ישמיע כל דבריו עד תומם ללא הפרעה.

לשבע הברכות מושיבים את הכלה מול פני החתן.

הריקודים לכבוד החתן והכלה הם בעיקר אחר ברכת המזון.

אחר הריקודים נהגו מני קדם ע"פ הגמרא להושיב את החתן והכלה על ספסל משותף כדי לשמחם ולזמר פיוטים לכבודם. תחת זאת מקובל כיום להושיבם ולהעמידם לשם צילומי מזכרת.

שבעת ימי המשתה

בברכת המזון של סעודת הנישואין ביום החופה בלבד מברכים את כל שבע ברכות הנישואין. מיום השני ואילך מברכים ברכה אחריתא 'אשר ברא ששון ושמחה', ולא את יתר הברכות, מפני שערבה כל שמחה, ולרוב אין לנו פנים חדשות כדין הגמרא (שמרבים סעודה לכבודו), ואף אין סועדים בימינו במקום החופה כדין הגמרא.

הסעודה בליל הראשון שלמחרת החתונה נקראה בשם 'סעודת קרובים', כי הוזמנו אליה קרובי משפחה בלבד.

יש שעשו באחד משבעת ימי המשתה פעם אחת גם 'סעודת דגים' המכונה 'פיש מאהל', לסימנא מילתא.

אחרי שלושת הימים הראשונים לא הקפידו לערוך בכל אחד מיתר ארבעת הימים סעודה גדולה בהשתתפות מוזמנים.

שבת שאחר הנישואין

שבת שאחר הנישואין נקראה לפנים בשם 'שענק וויין', על שם היין שהיו שולחים אל החתן והכלה בשבת זו, וכך שמה של השבת בכמה מספרי המנהגים.

לתפילת שחרית הולכת הכלה בליווי נשים לבית הכנסת בו מתפלל החתן.

במקצת קהילות בקבלת שבת נהגו לשיר 'לכה דודי' בניגון מיוחד, לכבודם של חתן וכלה.

נהגו לנגן לכבודו בערבית שבת זו 'מלכותך' ו'השכיבנו', אם לא ניגנו כן לכבודו בבית כנסת זה בשבת שלפני הנישואין.

גם בשבת בגמר הסעודות המזמן בברכת המזון פותח ואומר 'דוי הסר'.

בשבת יש נוהגים לברך שבע ברכות, משום ששבת, שר המנוחה, היא כפנים חדשות, אבל רק בשתי הסעודות העיקריות ולא בסעודה שלישית, ויש שאף בשבת אין מברכים אלא ברכה אחריתא, מפני שאין אוכלים בבית החופה, כדין הגמרא.

בפיוט 'א-ל אדון' מזמרים בנעימה מיוחדת 'שמחים בצאתם', לכבוד החתן והכלה שבאו לבית הכנסת.

החתן עולה לתורה לשלישי.

קוראים לעלות ב'יעמוד הגבוה', במנגינה חגיגית המושרת בטון גבוה מן הרגיל: 'יעמוד החתן ר'...'.

לאחר ברכתו בסיום הקריאה, לפני ה'מי שבירך', משוררים לכבודו את הפיוט 'אחד יחיד'.

עושים לו שני 'מי שבירך', אחד הרגיל והשני לנדבה מיוחדת (כגון תשמיש ספר תורה, מאור או בדק בית הכנסת).

חצי הקדיש שאחר קריאת התורה נאמר בניגון נבחר.

חזרה לתוכן