החייב בפדיון

ישראל שנולד לו בן זכר והוא בכור לאמו, אף על פי שאינו בכור לאביו, חייב לפדותו. כהן וכן לוי פטור מפדיון בנו, וכן אם האם היא כהנת או לויה, פטור האב מפדיון בנו. הנולד אחר הנפל, הוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן.

המועד

הבכור ראוי לפדיון אחר שעברו עליו שלשים יום, וביום שלשים ואחד פודים אותו, ולא משהים את המצוה.

אין פודים בכור בלילה משום דאיתקש לקדשים ואין פודים קדשים בלילה, וגם שהוא זמן שהמזיקים שולטים בו, לכן פודים את הבכור ביום, ונהגו לפדותו בזמן סעודה שאוכלים בה בשר, שהוא בצהרים, אף אם לא אוכלים בה בשר, ובכך יש פירסומי מילתא טפי. ואין דוחים את הפדיון לשעה מאוחרת אחר הצהרים, שלא להשהות את המצוה יותר מדי, וגם שלא להתחיל סעודה גדולה לפני זמן מנחה קטנה, שהוא עיקר זמן התפילה לדעת פוסקי אשכנז.

אומרים תחנון הן בתפילת שחרית אותו יום והן בתפילת מנחה, גם אם מתפללים במקום כינוס הציבור לעריכת פדיון הבן.

חל יום ל"א להיות בשבת או ביום טוב ממתינים עד יום שלאחריו, ופודים בצהרי יום ראשון, ולא נהגו לפדות במוצאי שבת.

חל יום ל"א בחול המועד, יש הממתינים עד אסרו חג, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ויש הפודים בו ביום בלא סעודה.

חל יום ל"א בערב ראש השנה שנהגו להתענות בו, אוכלים בה הקרואים, וכן בשבוע שחל בו תשעה באב אוכלים בה הקרואים בשר ויין, ויש שהתירו רק מאכלי חלב ויין.

חל יום הפדיון בתענית בה"ב או יום כיפור קטן או תעניות אחרות שאינן חובה, הכהן ואבי הבן אם הם מן המתענים, מתפללים מנחה גדולה עם 'ויחל' ו'עננו', ואוכלים בסעודת הפדיון. שאר הקרואים המתענים, אם התנו בעת קבלת התענית שיאכלו בסעודת מצוה זו, יכולים לאכול, ואם לא התנו עליהם להשלים התענית.

שיעור חמשה סלעים

מן התורה חייב האב לפדות את בנו בחמשה שקלים, והשקל האמור בתורה הוא סלע בלשון חכמים. לפיכך פודים את הבן בחמשה סלעים. רבותינו בכל הדורות שיערו את ערך חמשה הסלעים לפי מטבעות שבימיהם, וקשה היום לעמוד על טיבם המדויק וערכם. לפי חישוב רבותינו בדורות האחרונים, משקל סלע אחד נע בין 15.5 גרם כסף טהור לבין 17.4 גרם כסף. כך שבמתן מטבעות בערך של 100 גרם כסף ויותר, כפי שנהוג בזמנינו, ודאי יוצאים ידי חובה.

לאחר שקבל הכהן את חמשה הסלעים, בכסף או שוה כסף, מיד אבי הבן, אם ירצה הכהן, יחזירנו לו, אבל אבי הבן צריך לכוין ליתנם לכהן מתנה גמורה.

המעמד

מכינים סעודה, ואין עורכים אותה בבית כנסת.

מלבישים את התינוק בבגדים נאים, וכן אבי הבן והכהן לובשים מלבושי יום טוב בשעת הפדיון והסעודה. אין מקפידים להניח את התינוק בתוך קערת כסף, ואין מעטרים אותו במיני מתיקה.

הקרואים נוטלים ידיהם, והכהן בראשם. הכהן יושב בראש המסובים, ושאר הקרואים סביבו, סביב השולחן.

הכהן מברך 'המוציא' על הפת, ונותנים למסובים מפרוסת 'המוציא'. מיד אחר ברכת 'המוציא' פודים.

האב מניח חמשה סלעים בתוך כלי נאה עשוי כסף, ומניחו לפני הכהן.

מוזגים כוס יין ומציבים אותו לפני הכהן.

 (9) סדור תפלה - נוסח ספרדי - סדר פדיון הבן

אומר לו הכהן - בְּמַאי בָּעִית טַפֵי בְּבִנְךָ בְכוֹרֶךָ אוֹ בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים דִּמְחַיַּבְתְּ לִפְדּוֹת בָּהֶן:

ועונה האב - בִּבְנִי בְכוֹרִי:

אופן הפדיון

האב נעמד מול הכהן, שיושב בדרך חשיבות כדי לקבל את מתנת הכהונה. האב לוקח את בנו ומניחו בזרועות הכהן היושב, ואומר:

אִשְׁתִּי (פלונית) יָלְדָה לִי בֵּן זָכָר (פלוני), בְּכוֹר, פֶּטֶר רֶחֶם, וַהֲרֵי הוּא שֶׁלְּךָ:

הכהן שואל את האב:

אֵי-זֶה תִּרְצֶה יוֹתֵר, אֶת בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ זֶה, אוֹ חֲמִשָׁה סְלָעִים דְּמֵי פִדְיוֹנוֹ?

האב נוטל את הכלי עם המעות בידו ומשיב:

אֶת בְּנִי בְּכוֹרִי אֲנִי רוֹצֶה יוֹתֵר, וְהֵא לְךָ חֲמִשָׁה סְלָעִים בְּפִדְיוֹנוֹ:

ואז מברך האב בקול רם ברכת 'על פדיון הבן' וברכת 'שהחיינו' ומכוין האב להוציא גם את הכהן בברכת 'שהחיינו' שחייב בה הכהן משום הנאת המעות הבאות לידו:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן:

 בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְמַן הַזֶּה:

בשעה שמברך נותן האב (יש הנותנים רק אחר גמר הברכות) לכהן את הכלי עם המעות, והכהן נוטל את המעות בלבד ולא את הכלי.

אחר ברכות האב אומר הכהן, ואומרים המסובים עמו:

בִּנְךָ פָּדוּי. בִּנְךָ פָּדוּי. בִּנְךָ פָּדוּי:

הכהן מחזיר את הילד לידי אביו, ונוטל את כוס היין בידו ומברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:

ושותה הכהן, ונותן גם לאבי הבן לשתות.

יש נוהגים שהכהן נוטל את המעות ומוליכם בידו על ראש הבן ואומר: זֶה תַּחַת זֶה, זֶה חִלּוּף זֶה, זֶה מָחוּל עַל זֶה. יָצָא זֶה לַכֹּהֵן. וְנִכְנַס זֶה הַבֵּן לְחַיִים לַתּוֹרָה וּלְיִרְאַת שָׁמָיִם. יְהִי רָצוֹן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַפִּדְיוֹן כֵּן יִכָּנֵס לַתּוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים:

הכהן מניח את ידיו על ראש הבן ומברכו:

יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה:

יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

יְיָ שֹׁמְרֶךָ. יְיָ צִלּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: כִּי אוֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ: יְיָ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע. יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ. אָמֵן:

הסעודה

המנהג לעשות סעודת בשר ויין בפדיון, לפרסומי מצוה, עם עשרה בני מצוה לכל הפחות, והיא סעודת מצוה.

נוטלים ידים לסעודה. הכהן מברך 'המוציא' על הפת, ונותנים למסובים מפרוסת 'המוציא', ומיד עורכים את סדר פדיון הבן.

בגמר הפדיון אוכלים ושותים ושמחים.

לפני ברכת המזון אין אומרים 'שהשמחה במעונו' (ויש מרבותינו הראשונים שנהגו לאמרו).

לא נהגו באשכנז לחלק שיני שום וקוביות סוכר לקרואים שיביאוהו לבני ביתם, לשתפם בסעודת פדיון הבן, כפי שהתקבל אצל הנוהגים באכילת 'שיירים' בסעודת צדיק (יש מן האחרונים שהסתייגו מחלוקת השום). הרעיון שהאוכל מסעודת פדיון הבן עולה לו במקום פ"ד תעניות, נזכר בספרי חסידות, ויש מן האחרונים שכתבו שאין מקור לדבר בחז"ל והפוסקים, והוא שיחה נאה בפי הבריות.

אם ביום הפדיון יש לכהן הפודה 'יאהרצייט', והוא מתענה כפי ההלכה, אינו רשאי לאכול בסעודת הפדיון.

בכור שנמצא בעיר אחרת

אם התינוק נמצא בעיר אחרת מזו בה נמצא האב, לא נהגו לפדותו על ידי שליח, אלא האב פודה את בנו ביום ל"א ללידתו שלא בנוכחות התינוק, ועושים ככל הסדר הנזכר לעיל, בלא שינוי.

יש נוהגים שהאב נוטל בידו סדין קטן מקופל בצורת תינוק, ונוהג בו כאילו היה התינוק בעצמו, ורק באמירת המילים 'הרי הוא שלך' מוסיף ואומר: 'בכל מקום שהוא'.

עיכובים בפדיון

בכור שעברו שלשים יום מאז לידתו ולא נימול מחמת דבר המעכב את המילה, פודים אותו בזמנו, כי מילה ופדיון כל אחת מצוה בפני עצמה היא. ויש שנהגו להמתין עם הפדיון עד לאחר המילה.

מת הבן בתוך שלשים ואפילו ביום שלשים, אין אביו חייב בפדיונו, ואם מת לאחר שלשים חייב האב לפדותו ולברך על הפדיון אבל אינו מברך 'שהחיינו'.

בן פטר רחם שלא פדאו אביו או שמת אביו לפני ל', מחוייב הבן לפדות את עצמו כשיגדל, ואז הוא בעצמו מברך: ברוך אתה יי אלינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבכור, וגם 'שהחיינו'. ונוהגים לתלות בצוארו טס כסף שכתוב עליו: 'בן בכור', למען לא ישכח לפדות את עצמו.

חזרה לתוכן