בברית המילה כורכים על התינוק חיתול או בד ואותו היו מכנים 'יודש-ווינדל' [=חיתול ברית מילה], וממנו עושה אם הילד, או אדם אחר, מפה לספר תורה המכונה 'ווימפל' או 'מפה' (בהיגוי אשכנזי: Mappe).

בד החיתול הוא בערך בגודל מטר על מטר, וגוזרים אותו לארבע רצועות שוות ברוחב 25 ס"מ. רצועות אלה מחברים בתפירה לכדי רצועה אחת ארוכה.

מציירים עליה, או רוקמים, את שם הקודש של הילד, תאריך לידתו, וברכה שיזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים. מוסיפים לזה ציורים ועיטורים שונים, כגון ליד שם הילד 'יהודה' ציור אריה, ליד שם החודש ציור מזל אותו חודש, ליד המילה 'תורה' ציור ספר תורה, ליד המילה 'חופה' ציור חופת חתן וכלה, וליד 'מעשים טובים' קופה של צדקה, וכיוצא באלה. לדוגמא, כך הוא נוסח ה'ווימפל' של רבנו עקיבא איגר זי"ע: "הילד עקיבא בן הר"ר משה גינז שנולד למז"ט יום ר"ח מרחשון תקכ"ב לפ"ק, ה' יזכה לגדל אותו לתורה [כאן ציור: איש ובידו ס"ת] לחופה [הציור: חופה ושושביניה] ולמעשים טובים [הציור: יונה], אמן".

יש המוסיפים פסוקים ועיטורים בשולי ה'ווימפל'.

יש המביאים את ה'ווימפל' לבית הכנסת בהיות הילד בן שנה, ויש במלאות לו שלוש שנים - וזוהי לו הליכתו הראשונה לבית הכנסת.

המקדיש את ה'ווימפל' לבית הכנסת, צריך להקדישו לפני השבת שבה מביאו.

אף שלב בית דין מתנה עליו שיהא הווימפל ראוי גם לשימוש אחר, כגון כריכת ספר אפטרתא, יש המהדרים להתנות כך בפה מלא.

בשבת אחר יום הולדתו מביאה האם עמה את הילד וה'ווימפל' לתפילת שחרית. בקריאת התורה בא הילד אל אביו והווימפל בידו.

האב עולה לתורה ועושה 'מי שבירך' לילד אחר עלייתו.

בהגבהה וגלילה מכבדים את קרובי הילד.

הילד מכובד במצות 'הושטה' של הווימפל שלו לידי הגולל ('הושטה' היא מצוה קבועה בכל קריאת התורה, היינו מי שמושיט לגולל את ה'ווימפל' לשם כריכתו על ספר התורה מושיט גם את המעיל והרימונים).

אחר כך מרים האב את בנו כדי שיקיים מצות 'עץ חיים' (היא מצוה קבועה בכל קריאת התורה, היינו שמכבדים אדם מיוחד לאחוז בעצי חיים כדי לסייע בהחזקת הספר התורה כהוגן בשעת הגלילה). לבסוף נותנים לילד להניח את הרימונים על עצי החיים.

האב מוליך את הילד אל הרב, כדי שיברכו בהנחת ידיו על ראשו.

אחר התפילה יש המחלקים מגדנות בבית הנער לכל הבאים שם לברכו.

לבני שלוש התירו משבת זו ואילך בהרבה מקומות להביאם לבית הכנסת כפעם בפעם.

בשבת הבר-מצוה שלו, הנער גולל את ספר התורה עם ה'ווימפל' שלו.

תספורת המכונה 'חאלקא' בגיל שלוש לא היתה מקובלת אצל אבותינו וקדמונינו באשכנז (ויש הנמנעים מ'חאלקא' מחשש חוקות הגוי), ונהגו לספר שער הילד לפני גיל זה לכבוד יום טוב, או כששערו גדול למדי.

חזרה לתוכן