 |
בקהילות אשכנז נוסדו חברות 'ביקור חולים', שחבריהן מבקרים
את החולים, ודואגים לצורכיהם, כמו סיפוק תרופות, שמירה על
החולה, סעד למשפחה, וכיו"ב. בקהילות אחדות היו חברות
נפרדות לגברים ולנשים.
בכמה קהילות היתה תקנה קדומה לפיה אדם שנפל
למשכב בחולי שיכול לבוא לידי סכנה ולא קם ממנו כעבור שלושה
ימים, יבקרוהו שנים מאנשי ה'חברה קדישא לשאול לשלומו
ולהתפלל עמו אם מצבו חמור, וכעבור חמשה ימים על עשרה אנשי
ה'חברא קדישא' לבוא אל ביתו ולהתפלל עמו. הדבר אינו מבהיל
את החולה כאשר זהו נוהג קבוע עם כל אחד מחברי הקהילה.
ידידים או חברי 'חברא קדישא' המבקרים חולה שמצבו חמור
אומרים בביתו בלחש תפילות בעד החולה, המודפסים ב'קיצור
מעבר יעבק' של רוו"ה (רעדעלהיים תקפ"ה), ב'תוצאות חיים' של
רי"ז בער, ב'ספר החיים' למהדורותיו השונות, וספרים אחדים
כיוצא בהם.
אם יש סכנה לחייו, מעודדים אותו לומר וידוי, באחד מהנוסחים
שנדפס בספרים הללו.
בשבתות וימים טובים אין אומרים בביתו תפילות על החולה, אלא
מזמורי תהילים אחדים.
בשבתות אחר תפילת הבוקר, נהוג היה שידידים ומכרים באים
לבקר חולים. בימי חול מברכים את החולה: "ה' ישלח לך רפואה
שלמה". בשבת אומרים לו: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא
[עם שאר חולי ישראל]".
|
|
|
על חולה מסוכן אומרים בבית הכנסת פרקי תהילים בעשרה,
ולאחריהם קדיש.
לבקשת החולה או קרוביו עושים שינוי שם לחולה מסוכן, שסכנתו
כה גדולה שכבר נתייאשו מהחלמתו בדרכי הרפואה.
אחר התפילה לפני שהציבור עוזב את בית הכנסת, עושים שינוי
שם, וכדי להודיע על כך לציבור מדליקים נר אצל קופת הצדקה
של בית הכנסת, וכן השמש בשעה שאוסף צדקה בקופתו במהלך
התפילה, נושא עמו נר דולק. במקרים דחופים, מאספים את
הציבור לשם כך גם בחצי היום.
הגבאי מוסר תנ"ך לידי נער שלא הגיע עדיין לגיל מצוות, והוא
פותחו בדף כלשהו. הגבאי בודק איזה שם של זכר – אם החולה
הוא זכר – מופיע ראשונה באותו עמוד. אם החולה נקבה, הריהו
בודק איזה שם נקבה מופיע ראשונה באותו עמוד. שם זה נקבע
כשמו החדש של החולה.
הרב פותח את ארון הקודש, ויש נוהגים שנוטל ספר תורה
בזרועו, ואומר שלוש פעמים נוסח 'מי שבירך' דלהלן בהזכרת
שמו הישן:
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב
שָׁרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, מֹשֶׁה אַהֲרֹן דָוִד
וּשְׁלֹמֹה, מִי שֶׁהִמְתִּיק מֵי מָרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה
רַבֵּנוּ וּמֵי יַרְדֵּן עַל יְדֵי אֱלִישָׁע וּמִי
שֶׁרִפֵּא מִרְיָם מִצָּרַעְתָּהּ וְנַעֲמָן מִצָּרַעְתּוֹ
וְחִזְקִיָּהוּ מֵחָלְיוֹ וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק הוּא
יְבָרֵךְ אֶת פְּלוֹנִי בָּר פְּלוֹנִי בַּעֲבוּר
שֶׁנִּתֵּן [שֶׁיִּתֵּן ר' פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי]
עֲבוּרוֹ לִצְּדָקָה, בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ
הוּא יִשְׁלַח לוֹ רְפוּאָה שְׁלֵמָה עַל כָּל גּוּפוֹ
וְעַל כָּל אֵבָרָיו וְיָחֹן אוֹתוֹ וְיַעַמִידֵהוּ עַל
בּוּרְיוֹ אוֹתוֹ וְכָל שְׁאָר חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. וְנֹאמַר אָמֵן:
על 'מי שבירך' זה הוא חוזר פעם נוספת בהזכרת שמו החדש. את
השם החדש אומר הרב בקול רם.
בגמר אמירה זו, סוגר הרב את ארון הקודש.
בקהילות אחדות נהגו להקדים שלושה מזמורי תהלים, היינו
מזמור כ ('למנצח לדוד'), לח ('מזמור לדוד להזכיר'), צא
('יושב בסתר'), ובכל אחד ממזמורים אלה לומר את הפסוק
האחרון שלוש פעמים. לאחר מכן לומר תפילת 'מצלאין', 'מי
שבירך' הנ"ל, ולבסוף, אחר סגירת הארון, שני מזמורים
נוספים, מזמור ל ('מזמור שיר חנוכת'), מא ('אשרי משכיל').
בדורות האחרונים נתקבלו עוד צורות אחרות של תפילות על חולה
ושינוי שמו, כמו שנדפסו בספר 'תוצאות חיים' וכיוצא בו.
ביציאה מבית הכנסת כל אחד מהמתפללים תורם
לקופת הצדקה, ובשעת הנתינה יש אומרים: "צדקה תציל ממות".
ידידי החולה באים לבקרו ומודיעים לו את שמו החדש, ומנחמים
אותו שמעתה ישתנה מזלו לטובה. אם החולה אינו יודע ששינו את
שמו, וידיעת הדבר עשויה להטריף את דעתו, אין להודיעו עד
שיבריא.
אם החולה לא הבריא, יש נוהגים לתת לו שם נוסף במהלך אותה
מחלה.
שם זה שנוסף לו בעת מחלה, מקדימים אותו לשמו הקודם, כגון
אם היה שמו 'חיים' ונוסף לו שם 'יאיר', קוראים לו: 'יאיר
חיים', ואם לאחר זמן ניתן לו שם נוסף 'שמעון', קוראים לו
'שמעון יאיר חיים'. בשמו החדש הוא חותם ובו עולה לתורה.
וכן בנים עולים לתורה בשם אביהם שניתן לו בעת מחלה, וכן
מזכירים בו את נשמתו. בכמה קהילות נהגו להזכירו בשמו החדש
גם אם החולה נפטר בעת המחלה ולא קם ממנה.
בדורות האחרונים נהגו רבים לעשות לחולה 'פדיון נפש'. בחברה
קדישא של פפד"מ נהגו כך עבור חבר חולה מסוכן: בני החברה
קדישא מתכנסים ואומרים שלושה מזמורי תהילים: לח ('מזמור
לדוד להזכיר'), מא ('אשרי משכיל'), כ ('למנצח לדוד'),
ומתוך מזמור קיט ('אשרי תמימי דרך') אומרים את הפסוקים
שאותיותיהם הראשונות מצטרפות לשמו של החולה. אחר כך לומדים
מתוך ספר של"ה, מסכת פסחים, פרק 'נר מצוה', אות נ"ג,
ואילך. לפדיון נפש נותן כל אחד שלוש פעמים ח"י, של מטבע
אותו מקום. ממקצת מעות אלה קונים עבור החולה מאכל כלשהו,
בדרך כלל סוכר, נותנים זאת לחולה לאכול, ויתרת הכסף מתחלקת
לעניים או לומדי תורה.
לפי החת"ס אומרים את המזמורים המתחילים ב'אל תשחת', היינו
מזמורים נז ('למנצח אל תשחת לדוד מכתם בברחו'), נח ('למנצח
אל תשחת לדוד מכתם האמנם'), נט ('למנצח אל תשחת לדוד מכתם
בשלח'), עה ('למנצח אל תשחת מזמור'), וכן את ה'יהי רצון'
וה'רבונו של עולם' הנדפס בתפלה על המקשה ללדת, ומפרישים את
הפדיון, סך ק"ס פרוטות, לשם רבי מאיר בעל הנס, ואומרים:
"א-להא דמאיר ענינא".
אין עושים פדיון נפש בשבת, אך אם החולה המסוכן עצמו מבקש
לעשות לו פדיון נפש בשבת, שומעים לו ועושים לו בדברים
שאינם מוקצה, כגון אגוזים. בלא בקשתו, עדיף להתפלל עליו
ולנדב צדקה עבורו, ולדחות את הפדיון עד אחר שבת.
|
