ברכת הבנים לפני פטירה

אם יש לחולה בנים, ועדיין צלול הוא בדעתו, ראוי לו לברך את בניו לפני מותו.

לפני הברכה ירחץ את ידיו ויניח שני ידיו על ראש כל אחד מהם ויאמר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶֽךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶֽיךָ וִיחֻנֶּֽךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶֽיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְיָ.

אחר שברך את כולם יאמר: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

וישמיע באזניהם דברי חיזוק ותוכחה.

אם יש לחולה אב או אם, קוראים להם לבוא ולברכו.

גסיסה

מצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה.

אצל חולה מסוכן דואגת ה'חברה קדישא' לתורנות שמירה בין חבריה, כגון שנים או שלושה חברים שומרים עליו במשך שעתיים ביום ושלוש או ארבע שעות בלילה, ואז מחליפים אותם שנים או שלושה אחרים למשך שעתיים-ארבע שעות נוספות, וכן הלאה, לפי משך הגסיסה.

כל עוד החולה בדעה צלולה על מבקריו אלה להימצא בחדר סמוך, כדי שלא להכביד על החולה בנוכחותם. אם חושיו נחלשו ואבריו מונחים בלא תנועה, עליהם להיכנס לתוך החדר ולהתיישב מולו באופן שיוכלו לראות את תנועות פניו.

בעת יציאת נשמה רצוי שיהיו בחדר עשרה אנשים.

אומרים אצלו, מזמורי תהלים, כפי שנדפסו ב'קיצור מעבר יעבק' של רוו"ה (רעדעלהיים תקפ"ה), או ב'תוצאות חיים' של רי"ז בער, או ב'ספר החיים' למהדורותיו השונות. אם הגסיסה מתארכת, נמנעים משיחה בטלה, וחוזרים ואומרים את מזמורי התהילים.

אצל גדולי תורה יושבים בחדר לומדי תורה ועוסקים בלימוד התורה בכל שעת הגסיסה עד יציאת נשמה או עד הקבורה. ויש ששוכרים אותם בכסף, ללימוד או לפחות לאמירת תהילים.

לפי 'ספר חסידים', אם הגוסס בר הכי, מדברים אתו דברי תורה, כדי שתצא נפשו בדברי תורה.

אומרים אצלו, ואם הדבר אפשרי יחד אתו, וידוי.

כאשר מתחילה הגסיסה אם יש במקום בני משפחה במצב של חרדה העלולה להשפיע לרעה על החולה, עליהם לצאת מהחדר.

ביום חול נהגו אנשי החברה קדישא הנוכחים ליטול כל אחד נר בידו, או לפחות, להדליק נר מיוחד למראשותיו [בימינו יש המדליקים אור חשמלי, ובלילה – אור נוסף לתאורת החדר]. יש נוהגים לפתוח את חלון או חלונות החדר כבר בשעת הגסיסה. אם הגוסס הוא כהן, יש נוהגים לכסות את ידיו בבגד נקי. נזהרים שלא לגעת בו או להזיז את מטתו, אם לא לצורך רפואי. יש המניחים כסאות סביב המטה, כדי למנוע מהגוסס לשמוט את ידיו או רגליו מחוץ למטה בלא אפשרות להשיבם אל המטה. נשמט אבר מחוץ למטה, יש לכסותו אך אין להחזירו.

בעת יציאת הנשמה, גם בשבת, יעמדו הנוכחים על רגליהם ויביטו בפני הגוסס ויאמרו את ה'שמות' בקול, כפי הסדר של מוצאי יום כיפור. זקן אנשי החברה קדישא פותח והשאר אומרים אתו בקול.

****

כך הוא הסדר למנהג פראנקפורט ובנותיה:

יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים: ז' פעמים

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יְיָ אֶחָד: פעם אחת

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: פעם אחת בלחש

****

בקהילות אחרות הסדר הוא:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יְיָ אֶחָד: פעם אחת

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: ג' פעמים

יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים: ז' פעמים

****

למנהג האלברשטאדט נוהגים כנ"ל אך כדי שתצא נשמתו ב'אחד', חוזרים לבסוף ואומרים בעת יציאת הנשמה ממש:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יְיָ אֶחָד:

****

למנהג ק"ק 'עדת ישראל' בברלין כך הסדר:

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: ג' פעמים

יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים: ז' פעמים

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יְיָ אֶחָד: חוזרים ואומרים עד יציאת נשמה

****

במקצת קהילות מוסיפים לומר פעם אחת:

יְיָ מֶֽלֶךְ. יְיָ מָלָךְ. יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

****

יש קהילות בהן אחר פסוק 'שמע' אומרים פעם אחת:

וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:

****

הגוסס עצמו, אם יכול, אומר 'שמע ישראל' בקול. את אמירת ה'שמות' ראוי לסיים בנשימתו האחרונה. אם גילה הגוסס סימני חיים אחר גמר השמות, חוזרים עליהם עד פטירתו.

יש שאומרים את י"ג עיקרי האמונה בעת יציאת הנשמה, ובכמה קהילות נהגו אחר יציאת הנשמה לומר 'יגדל' ו'אדון עולם' בניגון קינה או בניגון ימים נוראים, ויש שמזמרים פיוטים אלה, בשלב מאוחר יותר, לפני שעומדים להוריד את הנפטר ארצה ('אבהעבען').

יציאת נשמה וקריעה

אחר יציאת הנשמה וגמר אמירת ה'שמות', ממתינים כחמש עד עשר דקות, ויש הממתינים רבע שעה, ואז בודקים אם אין בו רוח על ידי הנחת נוצות פלומה רכות (או צמר גפן) על פי הנפטר ותחת אפו. (על בדיקת נוצות זו הקפידו רבותינו גם בדורנו, למרות התחדשות אמצעי בדיקה טכנולוגיים). בעת הבדיקה נזהרים שלא יהא בחדר שום משב רוח אף קל שבקלים. בדיקה זו נעשית גם בשבת ויום טוב.

אם אין בו עוד רוח, מכבים את הנרות שהודלקו בעת הגסיסה. כל הנוכחים קורעים דבר מועט בשולי בגד עליון או תחתון, ונהגו לקרוע טפח בביטנה של הבגד (ומעולם לא הקילו שלא לקרוע כלל). קרובי הנפטר, היינו כל אחד משבעה הקרובים – אב, אם, אח, אחות, בן, בת, רעייה, בעל – קורעים קריעה כדין בשיעור טפח.

וכך קורעים: חותכים את השפה למעלה בצואר בסכין בבגד העליון והאבל מטה את גופו על המת, וקורע עד טפח בצד ימין. על אב ואם צריך לקרוע בכל הבגדים שעליו, טפח בצד שמאל, מלבד הכתונת.

צריך לקרוע מעומד.

בעת הקריעה הזקן שבחבורה או החשוב שבנוכחים אומר בקול רם בשם ומלכות: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם דַּיַּן הָאֱמֶת. כל השאר מברכים עמו.

[בכמה קהילות נהגו לומר לפני הברכה את לשון הפסוק: יְיָ נָתַן וַיְיָ לָקָח יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ: ולהוסיף אחר הברכה: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ: תִּשְׁכַּב בְּשָׁלוֹם וְתִישַׁן בְּשָׁלוֹם עַד כִּי יָבֹא מְנַחֵם מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם: ואחר כך לומר 'ויהי נועם', ו'יושב בסתר'].

הקריעה שנעשתה בעת יציאת נשמה מותר לתפרה מיד. אמנם האבלים שוללים רק לאחר ז', ומאחים לאחר ל', ועל אב ואם שוללים לאחר ל' ואין מאחים לעולם.

בשבת ויום טוב אין קורעים ואין מברכים, ואף אין משלימים במוצאי שבת.

בחול המועד מברכים וקורעים כל העומדים בשעת יציאת נשמה, ויש שאין מברכים ואין קורעים.

על ילד שעדיין לא החל ללמוד חומש, אין קורעים.

ישור אברי הנפטר

הטיפול בנפטר אחר יציאת נשמה נעשה בדרך כלל על ידי בני 'חברה קדישא'. בפטירת אשה, עוסקת בכך 'חברת נשים'.

סוגרים את פיו ועיניו של הנפטר ומיישרים את אבריו. יש נוהגים שבן הנפטר עוצם את עיניו באומרו את הפסוק: "ויוסף ישית ידו על עיניך" (בראשית מו, ד). גם אצל נפטרת עוצם הבן את עיניה, ולא הבת. אם פי הנפטר פתוח, קושרים מטפחת סביב הראש, היינו תחת הסנטר ומעל הראש, כדי לשמור על סגירת הפה. במקצת קהילות לא קשרו את ראש הנפטרת. בשבת ויום טוב נזהרים שלא לקשור קשר של קיימא, אלא בעניבה, היינו תחיבת שני קצות הסרט לתוך הכריכה שנכרכה סביב הראש והלחיים.

משמיטים את הכר שתחתיו ושאר כלי מיטה שתחתיו, ומביאים אותו לתנוחה אופקית מאוזנת, מקבילה לשטח הרצפה. מסירים טבעות מאצבעות נפטרת. מכסים את ראשו ורובו בסדין דק, מלבד כפות הרגלים עד לקרסולים שנשארים בלתי מכוסים. עתה פותחים את חלונות החדר בו נפטר.

בשבת ויום טוב מותרת מתיחת האברים, מחשש שהגוף יקשיח עד מוצאי שבת, אך רק אחר שמניחים עליו פת (בפסח: מצה) וכדומה.

הורדת הנפטר ארצה ('אבהעבען')

הורדת הנפטר ארצה נעשית לפחות עשרים דקות אחר הפטירה, ויש הממתינים כשעה שלמה.

בודקים את הנפטר אם הוא נקי, ובמידת הצורך מנקים אותו או מלבישים אותו בכתונת נקיה. היינו, מסירים את בגדי הנפטר מלבד הכתונת שלגופו, ואז מכסים אותו מלמעלה בסדין, כדי לפשוט מתחתיו בצניעות את הכתונת, ומקנחים הימנו לכלוכים במידה ונוצרו כאלה בעת הפטירה.

בשבת ויום טוב נזהרים שבשעת ההורדה עדיין תהיה מונחת על הנפטר הפת (או המצה), והיא תשאר עליו עד מוצאי היום. אירעה הפטירה סמוך לצאת השבת או החג, ממתינים עם ההורדה את מוצאי שבת. במקצת קהילות כלל לא הורידו את הנפטר בשבת ויום טוב.

כדי להורידו לריצפה ('אבהעבען'), נוטלים סדין נקי גלול עד מחציתו, תוחבים את חלקו הגלול תחת צד ימין אורכו של הנפטר עד לעמוד השדרה שלו, ואז מושכים את המחצית המגוללת אל הצד השני ופותחים שם את הגלילה, ועוטפים את גוף הנפטר לגמרי מראשו ועד רגליו.

על המקום ברצפה בו עומדים להשכיב את המת, מניחים אלומות קש אחדות, או אבן, ולא כר וכסת או כל דבר אחר המקבל טומאה. ואז שנים או שלושה אנשים משכיבים אותו בעדינות על הריצפה מעל הקש או האבן, בקרבת חלון מאוורר שאינו פונה אל השמש, כשרגליו מופנות אל פתח החדר.

בעת הנחתו על הקרקע אומרים לפי מנהג וורמיישא: יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר: אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ: לפי מנהג קהילות אחרות, אומרים: בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְיָ: אֵל אֱלֹהִים יְיָ דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:

את ראש הנפטר מניחים מוגבה קמעה על קש מקובץ כמין כר; מותחים את הירכים והארכובות; את הזרועות והידים מניחים פתוחים עם אצבעות ישרות, וקושרים יחדיו, באמצעות בד, את שני הרגלים המופנות כלפי מעלה. לחיבור הרגלים יש הקושרים יחדיו את אגודלי הרגלים באמצעות אלומת קש. ביום חול גם מחזקים את הראש בין שני גזרי עץ, וכן את הרגלים.

מכסים אותו בסדין שחור, אך את הרגלים משאירים ללא כיסוי.

מדליקים נר למראשותיו, אף ביום טוב. בשבת אסור להדליק נר אף על ידי גוי.

מני קדם נהגו בכמה מקומות לשפוך את כל המים השאובים הנמצאים בכלים, גם של הדיירים הסמוכים, כדי שלושה בתים לכל צד, כדי להודיע על הפטירה בלי להוציא את הידיעה מהפה, שלא לבשר בפירוש בשורה רעה.

שמירת הנפטר

לעולם אין משאירים את הנפטר ללא שמירה, בין ביום ובין בלילה, משום כבוד הנפטר, לשם הברחת הרוחות ולמניעת בואם של שרצים ובעלי חיים. (בחדרי קירור בבתי חולים בימינו, מצויים לעתים מקקים וזוחלים ומעופפים אחרים, ואף כיום אין להקל ראש בזה). לפיכך מעמידים לפחות שני שומרים ליד הנפטר בכל זמן ההמתנה בין הפטירה ללויה, כדי שאם האחד יצטרך לצאת מן החדר, ישאר השני בשמירה.

אצל נפטרת יש המהדרים שנשים תשמורנה עליה. נשים אינן שומרות על נפטר.

השומר פטור מקריאת שמע ומכל המצוות, ואם שנים שומרים, זה משמר וזה קורא.

אין לסעוד בפני המת, ואין ללמוד, לומר תהלים או להתפלל במחיצתו, אלא בחדר סמוך, או מאחורי מחיצה של עשרה טפחים המבדילה בין הנפטר לבין השומר. אם מחיצה כזו אינה מצויה במקום, ניתן לעשותה בעזרת כסאות אחדים.

אם אורכת ההמתנה יותר מכמה שעות, צריך להחליף את השומרים כפעם בפעם.

בקהילות קטנות עשו בני המקום תורנות שמירה, ובערים גדולות נוסדה לשם כך חברת 'שומר מצוה'. בכל מקרה על משפחת הנפטר לדאוג לכך שתהא לו שמירה.

אנינות

משעת פטירה עד גמר הקבורה, קרובי הנפטר – אב, אם, אח, אחות, בן, בת, רעייה, בעל – הם 'אוננים'.

האונן אסור באכילת בשר, שתיית יין, תשמיש המטה, רחיצה וסיכה, שמחה, שאילת שלום, תספורת, מלאכה, ישיבה על כסא ותלמוד תורה.

האונן פטור מקריאת שמע, תפילה, תפילין, כל מצוות עשה, כל ברכות הנהנין, ואפילו מעניית 'אמן' על ברכות אחרים. אינו רשאי להחמיר על עצמו לקיים מצוות ולברך.

אונן אינו אומר קדיש עד אחר הקבורה.

אם רוצה לאכול פת נוטל ידיו ואינו מברך על הנטילה ולא 'המוציא' וברכת המזון, ואין מזמנין עליו.

מותר לו לנעול סנדל, ללכת לכל מקום שירצה ולהתעסק בצרכי המת והקבורה.

בשבת ויום טוב אין אנינות ומותר בבשר ויין. אבל אסור בדברים שבצינעא כדין אבל.

במוצאי שבת לא יבדיל עד אחר קבורת המת, בלא נר ובלא בשמים, ואם לא היתה הקבורה עד יום ד' בשבוע, לא יבדיל עוד.

אין האונן מצטרף למניין. אף שאונן אינו הולך לבית הכנסת לצורך עצמו, הריהו הולך בשבת ויום טוב אם צריכים אותו להשלמת מנין, ואם יש מתעסקים אחרים, משלים מנין גם ביום חול, וכן משתתף בליל הסדר אף בליל שני של פסח. ביום הכיפורים הולך לבית הכנסת גם לצורך עצמו, כי קדוש היום לאדוננו.

אחר הקבורה אם לא עבר עדיין זמן תפילה יקרא שמע וישלים את התפילות שהתחייב בהן.

ביום הקבורה, אף שאינו יום המיתה, אין האבל מניח תפילין כלל, כי אסור לאבל להניח תפילין ביום ראשון לאבלו.

קטן שהגיע לחינוך, נוהג במקצת דיני אנינות שאינם למשא עליו.

חתן אחר חופתו משלים שבעת ימי המשתה, ולאחריהם יושב שבעה ימי אבלות.

על נפל, היינו תינוק שנפטר בטרם מלאו לו שלושים יום, אין נוהגים שום דיני אנינות.

במחוזות בהם בגזירת השלטונות עיכבו את הקבורה שלושה ימים, נהגו שעיקר האנינות היא ביום הקבורה, ובימים שלפניו מניח האבל תפילין ומתפלל. ואם טיהרוהו ושמוהו בארון סמוך לפטירתו, יש אומרים כיון שנתנוהו בארון, פסקה אנינות וחלה אבלות. אך מנין ז' ול' מתחיל משעת סתימת הקבר.

חזרה לתוכן